כל סיפור המגילה נסוב סביב תודעה חדשה במציאות של אותה תקופה. עד אז המלכים היו שייכים לזרע מלוכה, צאצאים של אצילים ועשירים. אך השליטה האבסולוטית של מלכות בבל נגמרה, ובלשצאר בנו של נבוכדנצר חוסל בשנתו ובמקום מלכות בבל עולה מלכות פרס ומדי. בהתחלה מולך דריוש המדי ולאחריו כורש הפרסי. מיד לאחריו מתחילה מלכותו של אחשוורוש שארכה 14 שנה. מיהו אחשוורוש? על פי המדרש אחשוורוש היה שומר הסוסים של נבוכדנצר אשר לקח את המלוכה בכוח והתחתן עם ושתי בתו של בלשצאר, נכדתו של נבוכדנצר. מופיע כאן מלך שאיננו שייך לגזע המלוכה והוא מפרק את התודעה המדינית המקובלת. מאז הוא מנהיג את ממלכתו באותה דרך של טשטוש המושגים ההיררכיים המקובלים. הוא מזמין למשתה שלו את כל תושבי שושן "למגדול ועד קטן" בשונה מאנשי ירושלים שלא היו מסובים בסעודה אלא אם כן יודעים מי ישב עמהם. יתרה מזאת, על פי חז"ל אחשוורוש מוציא באותו משתה את כלי המקדש שלקח נבוכדנצר בהחריבו את בית המקדש ובכך אומר שהקודש והחול שווים הם. לאחר המשתה אחשוורוש הורג את ושתי, זו שסיפקה לו מעט שייכות אל זרע המלוכה הבבלי, ובסופו של דבר ממליך במקומה את אסתר, אישה שאיננו יודע מאיזה עם היא, ככל הנראה מישהי שאדם בשם מרדכי אסף ברחוב לאחר שהוריה מתו. לאחשוורוש זה לא מפריע שאין לה שום ייחוס, שהיא יתומה ואסופה מהרחוב. הוא מתאהב בה וזה מבחינתו הדבר היחיד החשוב ולא שום היררכיה, שום חוקים ושם נורמות של מדינה ומלוכה שהיו עד אליו. אחשוורוש על פי חז"ל הוא מלך שממליך את עצמו ("...המולך מהודו ועד כוש..."- 'שמלך מעצמו). תפיסת העולם של אחשוורוש היא כי גורלו של האדם נתון בידיו והוא זה שיכריע מי הוא ומה תפקידו בעולם. שום סדר מדיני, חברתי או רוחני- לא יכתיב לאדם מה הוא יהיה. בידו להמליך את עצמו! גם אצל המן אנחנו רואים מגמה דומה. המן היה ספר פשוט בכפר קטן, אך התגלגל להיות השר הכי חשוב באימפריה הכי גדולה בעולם באותה תקופה. נראה כי המגמה הזו של המגילה איננה מתחילה מאחשוורוש אלא מהיהודים שבמלכותו. עם ישראל חי בגלות כבר קרוב ל 70 שנה ובמהלך שנים אלו הוא שוכח את ארץ ישראל, הוא שוכח את בית המקדש, הוא שוכח את המהות של היהדות שאיננה דת אלא חיי אמונה לאומיים הכוללים בתוכם קודש וחול, עבודת האל ועבודת האדמה , הנהגת היצר הטוב והנהגת המלך את העם. השכחה הזו מרדדת את אופי העם ומייצרת תודעה חסרת היררכיה, חסרת כבוד, חסרת חיבור למושג קדושה שעניינו הבדלה, התעלות דבר מדבר אחר. עם ישראל שוכח את מעלתה של ארץ ישראל, את מעלת בית המקדש, את מעלת עצמו. היכן שכחה זו מופיעה? דבר ראשון- במיעוט העלייה לארץ ישראל לאחר הכרזתו של כורש- "...מי בכם מכל עמו יהי אלוקיו עמו ויעל ירושלים...". הפתח נפתח, השליט הגדול מאשר ליהודים לעלות ארצה ולבנות את בית המקדש, אך בפועל עולים מתי מעט ורובם אנשים הרחוקים לגמרי מתורה ומצוות. שכחה זו מקבלת רבדים נוספים בדברי רשב"י השואל את תלמידיו 'מדוע התחייבו ישראל שבאותו הדור כליה'. תלמידיו עונים כי הסיבה לגזירת המן הינה מכיוון שהעם שבשושן השתתף במשתה אחשוורוש, רשב"י שואל אותם 'אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם לא יהרגו'. תלמידיו אומרים לו: אם כן אמור אתה את הסיבה, והוא אומר כי הסיבה לגזירת המן הינה כי ישראל שבאותו הדור השתחוו לצלם. יש להבין מה הסיפור הנורא שבהשתתפות במשתה אחשוורוש וכן להבין מהי אותה השתחוויה לצלם, לכאורה אם השתחוויה זו הינה ע"ז הרי היו אמורים באמת להיהרג ומדוע ריחם עליהם הקב"ה והיפך הכול. כך אכן שואלים תלמידי רשב"י את רשב"י. חז"ל מבארים כי משתה אחשוורוש לא היה כה תמים כמו שזה נראה מבחוץ. לא היה כאן רק משתה של גילוי עושרו ומילוי תאוותיו של אחשוורוש. אחשוורוש באותו משתה מוציא את כלי המקדש ומשתמש בהם. מדוע הוא עושה זאת ולמה רק בשנת שלוש למולכו? חז"ל מבארים במסכת מגילה כי מלכי בבל ומלכי פרס הכירו את נבואת ירמיה האומרת "כי כה אמר ה', כי לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם והקימותי עליכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה". הם מאמינים כי אכן ירמיהו הוא נביא האלוקים ולכן הם חוששים מנבואתו ומכך שעם ישראל, שכנראה היה כוח כלכלי משמעותי עבורם ואולי אף אמונתו ניפצה את אמונתם האלילית, ישוב לארץ ישראל. אי לכך הם מחשבים את אותם שבעים שנה וכאשר הם רואים שהנבואה לא מתקיימת- הם חוגגים ומקיימים משתה בו הם משתמשים בכלי המקדש, ובעצם אומרים- אין לעם ישראל סיכוי עוד לחזור לארצו. הראשון שעושה משתה זה הוא בלשצאר מלך בבל, בנו של נבוכדנצר. לאחריו עושה זאת אחשוורוש בשנת שלוש למלכו. ר' צדוק הכהן מלובלין מביא דברי חז"ל על הפסוק "כרצון איש ואיש" - 'כרצון מרדכי ואסתר', ומבאר ר' צדוק כי הכוונה היא שניתן ליהודים במשתה אחשוורוש אוכל כשר (!) כרצונו של מרדכי. המהר"ם שיף שואל מדוע לא מוזכר בכל התיאור המפורט של משתה אחשוורוש- עניין כלי זמר, ואומר כי אחשוורוש רצה להתחשב בעם ישראל ולכן לא שם מוזיקה במשתה מכיוון שעם ישראל לא שומע מוזיקה מאז חורבן בית המקדש. מתברר שלאחשוורוש היה מאוד חשוב שהיהודים ישתתפו במשתה שלו. מדוע? כנראה שאותו אקט של השימוש בכלי המקדש והתעלמות ישראל מכך- מעידים עבור אחשוורוש כי היהודים נטמעים היטב במלכותו ולא ימרדו בו. זה די הזוי- העם מקפיד על מאכלים כשרים, מקפיד אפילו על דיני החורבן ולא שומע מוזיקה - אבל כל אלו הינם עניינים של קיום מצוות הדת, ללא קשר לשום תנועה לאומית פנימית. ולכן כאשר כלי המקדש מוצגים במשתה זה אולי גורם לעם ישראל אי נוחות מסויימת, אך זה לא מה שימנע מהם מלהשתתף במשתה ולחוש חלק מהאומה הפרסית. אין צורך לעלות לארץ, נקים בשושן את ירושלים הקטנה, ירושלים דפרס. על פי תלמידי רשב"י זוהי עיקר ההחטאה של אותו הדור- שכחת ההיררכיה, שכחת קדושת הארץ ובית המקדש עד שהם נהיים פולקלור נחמד השייך לבית הכנסת אך לא למרחב השאיפות של האומה. רשב"י מביא הסבר אחר מדוע התחייבנו באותו הדור כליה, אך נראה שהסברו מכוון לעניין דומה. רשב"י אומר כי חטא אותו הדור היה בהשתחוויה לצלם. מהו אותו הצלם? נבוכדנצר חולם חלום ובבוקר איננו יודע את פתרון החלום אך יותר מכך- הוא לא זוכר מה היה החלום עצמו, הוא רק חש שזה היה חלום משמעותי. עבדיו אינם יכולים לעזור לו בלי שייתן להם מידע אודות החלום, אך הוא מתעקש עד שמביאים בפניו את דניאל. דניאל אומר לו בדיוק מהו החלום ומהו פתרונו. דניאל אומר כי בחלום ישנה חיה גדולה שאיבריה השונים עשויים מחומרים שונים- זהב, כסף, נחושת וברזל. לפתע מגיעה אבן גדולה ומרסקת את הפסל. דניאל מבאר לנבוכדנצר כי כל חומר מסמל מלכות אחרת- מכלות בבל, פרס, יון ורומא. כל אחת מהם תמלוך בעולם תקופה מסויימת, אך לבסוף כל המלכויות האנושיות הללו יכחדו מהעולם. החומר המסמל את מלכות בבל, מלכותו של נבוכדנצר, הינו הזהב. וזאת מכיוון שמלכות בבל הינה חזקה ומפוארת. נבוכדנצר בשומעו את החלום ופתרונו מרגיש שזה אמיתי, אך קשה לו עם העובדה שמלכות בבל תסתיים, הוא רוצה נצחיות של עוצמה ושליטה עולמית. לכן הוא מחליט לעשות פסל בבקעת דורא, פסל של חיה זו, אך שכולה מזהב. לסמל שמלכות בבל תהיה לעד ולנצח נצחים מושלת בעולם. על פי חלק מהמפרשים בקעה זו הינה הבקעה בה הוקם מגדל בבל. במהות וודאי שיש קשר עמוק בין שני אקטים אלו- בניית מגדל בבל ובניית הפסל של נבוכדנצר. שניהם מכוונים לרצון האנושי לעוצמה ושליטה. מגדל בבל הינו המלכות הראשונה שהייתה בעולם, כשהמלך הראשון היה נמרוד. בבניית מלכותו ובפרט בבניית המגדל, הוא רצה לנצח את הרעיון האלוקי ולהמשיל על המציאות את הרעיון הלאומי הממלכתי, את העוצמה האנושית. האדם לא זקוק לאל, יש לו כוח לשלוט על כל ולעשות בכל כרצונו. אותו כנ"ל בעניין הצלם שבנה נבוכדנצר. זו איננו פסל של ע"ז, איננו סמל לאלוקות מסויימת, אלא סמל למלכות אנושית, לעוצמה וכוח לאומי, לשליטה של מלכות אחת בכל בעולם. כאשר עם ישראל משתחווה לאותו הפסל הוא בעצם אומר כי הוא מוכן להשתעבד לעד למלכות בבל. אין לו בעיה למחוק את לאומיותו שלו ולהשתעבד למלכות אחרת לעד, העיקר הוא שיתנו לו להמשיך לקיים חוקי דתו. בכך עם ישראל של אותו הדור הופך את היהדות לדת ולא לחיי אומה המעוטרת. באמונת האל ועבודתו. ישנה כאן הפרדה בין היסוד האלוקי ליסוד הלאומי, והפיכת היהדות לדת ככל הדתות. נמשיך עם חישובי סוף גלות בית ראשון: למפרע מתברר כי בלשצאר ואחשוורוש טעו בחישוב 70 שנות גלות בבל. אדם נוסף שטעה בחישוב זה (אך הודה בטעותו כמובן) הוא דניאל. במה הייתה טעותם? הם טעו בעניין מהי ההתחלה של חישוב אותם 70 שנה, מהי המשמעות של "מלאות לבבל" ("כי לפי מלאות לבבל 70 שנה..."). בלשצאר חשב שאותו זמן, שהוא בעצם תחילת גלות בית ראשון, מתחיל מרגע שנבוכדנצר עולה לשלטון ומתחיל בכך את מלכות בבל. דניאל לעומתו חישב את 70 השנים מרגע שנבוכדנצר מגלה את יהויקים המלך לבבל (היו 3 נגלות של יציאה לגלות- יהויקים, יהויכין וצדקיה). אחשוורוש מחשב את 70 השנים מגלות יהויכין, שהיא גלות החרש והמסגר. אך מסתבר שהחישוב הנכון הוא מגלות צדקיה וחורבן ה בית. ואכן 70 שנה לאחר החורבן דריוש השני, ככל הנראה הבן של אחשוורוש ואסתר, מכריז על האפשרות שעם ישראל יעלה לארץ וימשיך בבניית ביהמ"ק שעצרו אחשוורוש ובאותה שנה מסתיים בניין הבית שהופסק בזמנו של אחשוורוש. ראוי לציין שחישובו של דניאל לא היה לגמרי לא מדויק וזאת מכיוון ש 70 שנה לאחר גלות יהויקים מתרחשת הצהרת כורש המתירה לעם ישראל לעלות ארצה, אך כפי שאמרנו רק מתי מעט עולים ולאחר שהעמים השונים בארץ שולחים כתב שטנה לכורש כנגד היהודים- הוא אוסר על המשך עלייה ארצה. גם חישובם של אחשוורוש ושל בלשצאר לא עובר ריקם, וגם במלאות 70 שנה על פי חישובם- מתרחש אירוע קטן שהינו חלק מהמהלך של הגאולה. אצל בלשצאר- נפילת מלכות בבל והקמת מלכות פרס ומדי, זו שעתידה להתיר את שיבת ישראל לארצם. ואצל אחשוורוש מתרחשת באותו היום הריגת ושתי אשר פותחת פתח לכניסתה של אסתר לבית המלך של האימפריה הגדולה בתבל. אם כן, השאלה שמעלה מגילת אסתר היא שאלה על תפיסת העולם ההיררכית, האם ישנם במציאות מדרגות מהותיות של חיים, האם ישנו הבדל בין כלי המקדש לכלים אחרים, האם ישנו הבדל בין עם ישראל לעמים, בין קודש לחול? על פי אחשוורוש- הכול שווה, גם עבד נרצע יכול למלוך. ועל פי התורה? נראה כי מגילת אסתר מסכימה עם אחשוורוש- לא מוזכר בכל המגילה את שמו של הקב"ה, הסיפור הוא לכאורה סיפור לגמרי אנושי, הדמויות הפועלות הם בני אדם בלבד, אין כאן יד אלוקים המכוונת את האנושות כפי שמסופר בשאר ספרי התנ"ך. נוסף לכך, אחת ממצוות פורים הוא המשתה, וחז"ל אומרים על השיכור כי כל העולם דומה לו כמישור. לכאורה שכרות איננה ראויה כי השיכור שוכח את מדרגות החיים, מטשטש בין טוב לרע ובכך יכול להגיע לעשיית כל רע. אם כך מדוע זו אחת ממצוות החג? נראה כי פורים בא לקשר אותנו אל תפיסת העולם של אחשוורוש! יום אחד בשנה אנחנו מתבוננים על המציאות מתוך משקפיים של 'השווה ומשווה קטן וגדול' (קטע מתפילות ראש השנה המדבר על הקב"ה המשווה בין כל הבריות). מהי עומק התפיסה האחשוורושית? האמירה כי יש מדרגות לחיים, הבדלים, היררכיה - מייצרת כבוד, ערך ומשמעות. יש טוב ורע, יש אור וחושך, יש עליון ותחתון. מבט זה דוחף את האדם לבחור להתעלות ולא לרדת. אך החיסרון בתפיסה זו הוא כי האדם יכול להתפתות אל מבט על המציאות שלו בה הוא לא יכול להשתנות, הוא שייך למדרגת חיים מסויימת ולכן מדרגות חיים גבוהות וטובות יותר אינן שייכות אליו. הוא נולד לקאסטה מסוימת (מדרגה חברתית בהודו) ויחיה בה כל ימיו. בכך הוא מוריד את האחריות האישית שלו להתעלות וליציאה ממסגרות החיים אליהם הוא נולד או התגלגל בימי חייו. השעבוד התודעתי הזה שזור לרוב בתפיסת העולם המערבית, פרויד למשל פיתח בנו הכרה האומרת כי הילדות משפיעה השפעה עצומה על הבגרות, ובעצם משעבדת את הבוגר אל אותם חוויות ילדות קריטיות. לעומת זאת, הסכנה באדם המורד האומר כי בכוחו יכול הוא לשנות הכול ואין מדרגות חיים שכובלות אותו, הינה בגאווה שיכולה להתפתח עקב כך, שדווקא היא תביא את האדם לחפץ שליטה שייצא מכלל שליטה. זהו הרצון לעוצמה של ניטשה שהתגלגל לאחר מכן אל מוחו של היטלר, והשאר ידוע. נראה כי יום אחד בשנה אנחנו מכריזים כי הכול, אבל הכול, איננו תלוי אלא בנו, ובכוחנו לשנות את גורלנו, ובכוחנו לבחור בחירה מוחלטת כיצד לחיות. ישנו קטע מליקוטי מהור"ן בו שואל ר' נתן את ר' נחמן- 'כיצד הוא הבחירה?' ר' נחמן עונה לו 'שהבחירה היא ביד האדם בפשטות, אם רוצה עושה ואם אינו רוצה אינו עושה'. זוהי אמירה מטלטלת ועוצמתית המעניקה לאדם כוח עצום לפעול בעולם. הרמ"א כתב פירוש על מגילת אסתר בשם 'מחיר יין'. הוא מבאר את כל המגילה כמשל, וכדבריו בהקדמה לספר: 'שהוא רומז על כלל ימי האדם עד יום מותו...". הוא מבאר שם את עניין "המולך מעצמו", ואומר 'כי באמת אדם יכול למלוך מעצמו וה בחירה תלויה בו להיות כאחד ממלאכי עליון...'. זהו האור שמתגלה מתוך החושך של אחשוורוש, תודעה שמפרקת את ההיררכיה, את המוסכמות החברתיות, אך בשונה מאחשוורוש שלקח את זה לכיוון של הוללות ותאוות, מרדכי ואסתר לוקחים זאת לכיוון של בחירה חופשית של האדם לאן יכוון את חייו ללא שיעבוד להכרחי החיים, במובן מסוים גם ללא שיעבוד לאלוקים, או יותר נכון, ללא שיעבוד לתפיסת העולם הילדותית שלנו אודות מהות האלוקות ופעולתה בעולם.