כשהמשמעות היהודית פוגשת בייאוש העמלקי- על האור שבלב האפילה
פורים של המן ופורים של מרדכי
"על כן קראו לימים האלה פורים של שם הפור"
לכאורה נכון היה לקרוא לחג- פור. מדוע פורים בלשון רבים? יתרה מזו- מדוע להשתמש במילה פורים שהיא מילה בפרסית, ולא במילה גורל שהוא פירוש המילה פור- בעברית?
נראה שהמגילה רוצה לומר לנו כי ישנם שני פורים, שני גורלות- פורו של המן ופורו של מרדכי, ושהמפגש שלנו בפורים עם עניין הגורל- צריך להיות דרך המילה פור, דרך המבט הפרסי על גורליות היקום.
הפור של המן מצביע על כך שהמציאות מתנהלת ע"י גורל עיוור, מהלך האירועים של ההיסטוריה נקבע מראש ואין לנו יכולת לשנותו. בפגישה עם המציאות דרך האספקלריא הזו- נפגוש חוסר משמעות, חוסר תוחלת, ייאוש. אומר המן: לשווא תכריזו אתם היהודים, כי יש בתשתית הכול אלוקות, כי יש סיבה, ויש בשביל מה, ויש טוב שהוא מוחלט, ויש ערך לחיים האנושיים, ויש לאן לפסוע. כל זה אינו כי אם המצאות הדמיון, תקוות שם, אשלייה.
האמירה ההמנית הזו נופלת על אוזניים יהודיות כרויות לרווחה. עם ישראל במלכות פרס שוכח את תורת משה ועובד ע"ז, שוכח את בית המקדש וארץ ישראל ונהנה מסעודתו של אחשוורוש בה השתמשו בכלי המקדש הגזולים. עם ישראל מיואש מהגאולה, ונראה שהוא החליט לוותר על ייחודיותו בקרב העמים, על תפקידו, ייעודו, תשוקת חייו, תאוות ישעו.
עם ישראל במצב כל כך אבוד, שאפילו מרדכי, ראש הסנהדרין, מוסר את אסתר אשתו (ע"פ חלק מהמפרשים)- למלך אחשוורוש. מסירה זו היא גם אקט סימבולי. באותם ימים נהוג היה כי המלך המנצח נושא לאישה את אשת המלך המנוצח או את ביתו, ובכך הוא מסמן כי הוא כבש לחלוטין את מלכות יריבו. והנה אסתר, צאצאית של שאול המלך, נמסרת למלך פרס. באמירתה של אסתר "וכאשר אבדתי אבדתי" רמוזה אולי גם האמירה כי מלכות ישראל היא זו שנמסרת כעת אל מלך מבין אומות העולם, רמז כי מלכות ישראל יורדת מעל בימת ההיסטוריה ושוב לא תקום לה מדינה יהודית עצמאית. שר ההיסטוריה פועל לטובת הגויים וזורק את האומה הישראלית לאבדון.
אבל מאחורי ההליכה לאיבוד הזו של השתחוויה לצלם, של שתייה מכלי המקדש, של מסירת מלכות ישראל לגויים- מפציע הפור של מרדכי, מתגלה " גורל אחד לה' ". במקום בו נדמה כי הקיץ הקץ על הסיפור היהודי וממילא הקיץ הקץ על האמירה כי יש להיסטוריה משמעות, ועל התביעה מהמציאות לגדול ומהאנושות לפעול ולהיות טוב- מופיע הפור היהודי.
הפור היהודי פוגש את העיוורון, את האיבוד, את ההכרח. אך דווקא במפגש עם המקום המייאש של הגורל העיוור, עם פורים הפרסי, עם אסתר מלשון "הסתר אסתיר פני" – דווקא שם הוא מוצא את מה שלמעלה מהדעת, למעלה מתורת משה הנשכחת. דווקא שם, במפגש עם ההכרח, הוא נזכר בהכרח הגנטי היהודי, בהכרח הנשמתי. הוא נפגש עם היותו קודם כל צאצא של אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה. פור המן נהפך לפורינו, וב"הסתר אסתיר" נמצא גם ה"ואנכי"- "ואנכי הסתר אסתיר", אנכי שהוא אחד משמות הוויה, שהוא שם שלמעלה מכל השמות, למעלה גם משם י-ה-ו-ה.
ההנהגה האלוקית מסוגלת לצלול לעומק הייאוש, לעומק האובדן, ולגלות איך הוא עצמו חושף מדרגות חדשות של התפתחות. גם כשהמצב רע, וגם כשאין הפי אנד ובסוף המגילה עודנו עבדים לאחשוורוש, עודנו בגלות, אסתר שבויה לתמיד בבית המלך והמלך הקפריזי הזה ממשיך בהנהגותיו נטולות הרסן, וממשיך לשים "מס על הארץ ואיי הים" ולתכנן את כיבושיו הבאים וחגיגותיו הבאות- גם אז החיבור שלנו אל מלך מלכי המלכים ניצב ועומד בשלמותו כביום היוולדנו, "כולך יפה רעייתי ומום אין בך". גם כשהמומים טוענים שהם הם הדבר עצמו, שהם הם האמת- ישנו היופי שאינו ניתן למחיקה.
מגילת אסתר באה לגלות לנו את ההסתר. היא לא באה לבטל את ההסתר ולהוציא את המוסתר בחשכה- אל גילויו של אור היום, אלא היא באה לגלות לנו שאכן יש הסתר, ושההסתר הוא חלק מההנהגה האלוקית. בגילוי זה מתנקז לו החוצה כל הפחד שקיים בנו כשאנו פוגשים את ההסתרה המעיקה של הגלות, כשאנו פוגשים את אובדן האני. אנחנו יודעים אז שגם כשאבדנו, גם כשהחשיכה פרושה לה למלוא רוחב העין- אור ה' מונח ופועל במסתרים וממתין לזמנו להתגלות.
והוא מתגלה! שנים מועטות לאחר סיפור המגילה מורה דריווש השני- שהמדרש אומר כי הוא בנם של אחשוורוש ואסתר- להמשיך בבניית בית המקדש שנעצר עקב הוראתו של אחשוורוש (שע"פ המדרש המן הוא זה שעמד מאחורי גזירה זו). בכך מתחדשת ההכרה היהודית בייעוד ההיסטורי שלה, ומדינת ישראל חוזרת ולובשת מלכות- "ותלבש אסתר מלכות ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית נוכח בית המלך" הוא מלכו של עולם, שביתו כבר עתה, בתוך החשכה, קורם עור וגידים, ומזרים בעורקינו חיים חדשים שיש בהם תקווה לשיבה, לבנייה, לחידוש מלוכה.
שנזכה להשיב את כל שאבד לנו, ולהאמין בטוב של עצמנו ובטוב ההווייתי- גם אם אלף עדים ינסו להוכיח אחרת מכך. שנזכה גם בעיתות מצוקה- לזכור שאור גדול זורח עלינו ממעמקים.
