עץ ואבן מעשה ידי אדם

יום העצמאות תשפד

מהי פסיכודרמה ומה בעצם מתרחש בסדנאות הפסיכודרמה של מכון נביעה?

מהו העומר, מתי היו מקריבים אותו, מדוע יש צורך לספור ימים ושבועות מהעומר עד חג העצרת, חג השבועות. ומדוע בכלל הוא נקרא בשם המוזר הזה, שלכאורה אינו מלמד אותנו על מהותו אלא רק על כך שהוא מתקיים לאחר שבעה שבועות מזמן הקרבת העומר. נראה שאין לו שום מהות עצמית אלא כולו מקושר עם ספירת העומר, מדוע? העומר הייתה מנחה שהקריבו בני ישראל ביום כניסתם לארץ. לאחר פטירת משה רבנו עומד יהושוע וחוגג עם העם את חג הפסח, חג שלא נחגג מאז השנה השנית ליציאת מצרים. מדוע חג זה לא התקיים מאז ועד הכניסה לארץ? נראה שעקב הנהגת ה' את ישראל במדבר- לא היה צורך לעם ישראל לזכור את יציאת מצרים. היא הייתה מוחשית וזיכרונה פסע עימם יום יום במדבר. אך רגע לפני הכניסה לארץ, רגע לפני הצלילה אל חיים מדיניים נורמטיביים, בהם הנהגת ה' הופכת להיות נסתרת יותר, בהם ישנה אפשרות לצלול אל תוך החיים החומריים והפוליטיים שיש בקיום מדינה, ובפרט שרגע לפני הכניסה מתו כל הדור אשר היה בזמן יציאת מצרים- יש צורך להיזכר בהיסטוריה, ברגע היווצרותו של העם הזה, ביציאת מצרים. מיד אחרי הכניסה לארץ עם ישראל מניף את מנחת העומר, בטקס ציוני נלהב בו כל העם מביט בכהן הקוצר את השיבולים מהשדה ומניפם מעלה, תוך אמירה כי מרגע זה ייפסק המן ונתחיל לאכול לחם מתבואת הארץ, תוך עמלנו להוציאו מהאדמה. זהו רגע המעבר מהנהגה ניסית שהתרחשה במדבר, להנהגה טבעית המתרחשת בארץ ישראל. כת הבייתוסין בימי התנאים טענו, כנגד הפרושים, חכמי ישראל- כי זמן ספירת העומר מתחיל מיד אחרי שבת חול המועד פסח. בפשט הם נראים ממש צודקים, הרי כתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת...". אך חז"ל, הפרושים, קבעו כי "ממחרת השבת" הכוונה- ממחרת יום טוב ראשון של פסח. מהי עומק המחלוקת ביניהם? נראה כי המחלוקת היא- בין מה למה מהלך ספירת העומר מותח חוט מקשר. הבייתוסין טענו כי החיבור הוא בין שבת לבין שבועות, זמן מתן תורה. לעומתם הפרושים טענו כי החיבור הינו בין חג הפסח, יום צאתנו ממצרים, לבין חג השבועות, מדוע? חז"ל אומרים על השבת כי הינה יום שהוא "קביעא וקיימא", קרי- קיים מאז ומעולם, והקב"ה הוא זה המקיימה וקובע זמנה. זאת לעומת מועדי ישראל ש "ישראל דקדישנהו לזמנים", קרי- ישראל הם המקדשים את המועדים וקובעים מתי הם יופיעו ברצף הזמן של השנה, על פי הזמן בו הם מקדשים את זמן מולד הלבנה, ראש חודש, ובפרט ראש חודש ניסן ("החודש הזה לכם ראש חודשים..."). חג הפסח הינו החג הישראלי, הלאומי. עם ישראל הוא הקובע זמנו בכל שנה ושנה, והוא היום בו נהיינו לעם! הפרושים באים ואומרים כי החוט המקשר צריך לחבר בין אותו יום לאומי לבין חג השבועות, היום של התורה, של האמונה, של הדת. החיבור בין לאום לדת איננו מלאכותי אצל עם ישראל, הוא הכרח אונטולוגי של כל תפיסת האמונה בעם הזה. בשונה משאר אמונות העולם בהם הדת היא אכן דת- אוסף חוקים הבאים מאלוק כלשהוא, ואין לדת זו שום קשר אל לאום מסוים, אצל עם ישראל הדת מקושרת בכל אופייה אל ההיסטוריה של האנושות ובפרט של העם הזה. היהדות איננה דת אלא אוסף של תודעה ומעשים של משפחה, של שבט היסטורי המעביר מדור לדור את תבנית מהלכו ההיסטורי, עושר מחשבתו ועומק מעשיו. לכן גם חג השבועות נקרא כך. אין לו קיום עצמי אלא כולו מחובר אל זמן יציאתנו ממצרים אשר ממנו אנו סופרים 49 יום וביום ה 50 אנו מקבלים את התורה, תורה המקושרת באופן אימננטי לזמן ההיסטורי. לעומת הפרושים, באו הבייתוסין וטענו כי החוט המקשר אמור לחבר בין השבת לבין חג השבועות, ולא בין חג הפסח לחג השבועות. כפי שאמרנו- השבת הינה יצירה אלוקית המנותקת ומורמת מההיסטוריה האנושית. היא נוצרה טרום תחילת המהלך ההיסטורי של העולם. היא מופיעה בבריאת העולם, זמן שהוא מעל הזמן, זמן שהוא מהות ונשמת הזמן, זמן אלוקי. החיבור בין השבת לבין חג השבועות מייצר תודעה כי התורה הינה דבר שהוא מעל הזמן, מעל ההיסטוריה האנושית, ואין קשר בינה לבין הלאומיות, בינה לבין האירוע ההיסטורי של יציאת עם עבדים ממצרים, אימפריית אותה תקופה. בכך ניסו הבייתוסים לייצר בעם ישראל תודעה דתית, לייצר הדתה, כפי שהרבה דתות תופסות את האמונה באלוקים. אמונה המנותקת מחיי העולם, מחיי עם, מחיי היסטוריה אנושית, שבטית ומשפחתית. הנצרות היא דוגמא לדת שכזו, דת שקוראת בקול גדול אל אלוקי השמיים, ושוכחת את אלוקי הארץ. חג השבועות, יום מתן תורה, הוא חג ללא תאריך ספציפי. התורה לא מזכירה את התאריך שלו אלא אומרת שיש לספור 7 שבועות מפסח ואז להגיע לזמנו של החג. החיבור בין הלאומיות שלנו לדתיות שלנו (מתן תורה)- הוא חיבור שמשאיר אותנו אלפי שנים על בימת ההיסטוריה, בתוך סיפורי הציביליזציות של הלאומים ובתוך השיח הפילוסופי\אמוני שבמרחב הדתי וההגותי. ספירת העומר מספרת לנו כיצד לגעת בנצח- ע"י שייכות עמוקה אל היום יום, אל הסופי, אל המתפתח והמשתלם.

פורים של המן ופורים של מרדכי

תיקון עולם באמצעות התערבבות באומות העולם ושליטה בכלכלה העולמית, או שמא באמצעות ריכוז ישראל בארצו והעמקה בתורה ומשם לצאת כאור לגויים

כמה טוב להרגיש איך הדרמה לוקחת את התכנים הרגשיים והבין אישיים ומעמיקה עימם, ומרימה אותם, ומתחילה ריפוי. והיום זכיתי לחוות את זה בתוך המרחב הווירטואלי המאתגר למדי (לפחות אותי).

תיאור מלאכת בניית המשכן מתחיל מפירוט אודות כלי המשכן (ארון, כפורת, כרובים, שולחן ומנורה). לאחר מכן מגיע הפירוט אודות המבנה עצמו (היריעות שכיסו את המשכן, קרשים למבנה עצמו, אגנים, בריחים, וקרסים). לאחר מכן מתואר מעשה הפרוכת (מעין וילון המבדיל בין ההיכל לקודש הקדשים), מעשה המסך לפתח האוהל ומעשה מזבח העולה. לאחר מכן, בפרשת תצווה, מופיעים בגדי הכהונה, ובסוף הפרשה מופיע מזבח הזהב. יש לתהות- מדוע הוראת הקב"ה למשה מתחילה מפירוט אודות עשיית כלי המשכן, ורק לאחר מכן מגיע הפירוט אודות מבנה המשכן עצמו. והרי כל אדם אשר בונה בית, קודם בונה את הבית עצמו, מייצר לעצמו מרחב פרטי, ורק לאחר מכן מכניס אליו את כליו- ספה, ארון, מיטה וכדומה. ואכן בצלאל בונה את המשכן כפי הסדר ההגיוני, ואומר למשה שכך ההיגיון אומר. משה אז אומר לו שאכן הוא צודק וכך רצון הקב"ה. המפרשים מסבירים שמשה שמע מהקב"ה כפי הסדר שבו הכלים קודמים למבנה, אך לא שמע כי כך אמור לבנות, רק שיער שיעשה כסדר הנאמר לו. ורק כאשר בא בצלאל ואמר מה שאמר- הבין משה כי זה שהקב"ה ציווה בהתחלה על הכלים ולאחר מכן על המשכן, אין הכוונה בכך שאת הכלים יכינו לפני המשכן, אלא באמת יש צורך לנהוג בהכנת המשכן- כפי הסדר ההגיוני. אך עדיין- מדוע הקב"ה מספר לנו בראשונה על בניית הכלים ורק לאחר מכן על המשכן עצמו. אין זה דבר שבמקרה. קל וחומר כאשר אנו ראים שמשה רבינו אכן מבין שכסדר הזה ראוי לבנות המשכן וכליו. נראה שבכוונה רצה הרצון העליון לשנות מסדר הנורמה האנושית. האדם בזה העולם זקוק קודם כל להגנה, לביטחון. ילד שגדל ברחוב, ללא הורים תומכים, חסר מוגנות בסיסית- התפתחותו הנפשית תהיה לוקה בחסר רב. אם כן, כאשר האדם החל לבנות בתי מגורים, הוא בעצם החל לבנות לעצמו מרחב מגן, מחסה. המרחב הזה שימש לאחר מכן לתכלית נוספת, והיא- יצירת מרחב אינטימי המייחד כל משפחה במקומה, ללא חיי קומונה בה ישנים יחדיו על מחצלת תחת כיפת השמיים. עובדי האלילים פנו אל האלוקות מתוך אותם צרכים אנושיים. הם חשו חסרי כוח אל מול נוראות היקום, איתני הטבע, ומה שנראה להם כשרירותיות המכוון והמניע שמים וארץ. הם פנו אל האל על מנת שישמור עליהם ושיעזור להם לחוש שליטה באיתני הטבע. אי לכך, מבנה המקדש שלהם היה חשוב יותר מאשר כלי העבודה המשמשים לעבודת האל בתוך הבית. לעומתם- עבודת אלוקי ישראל איננה מתחילה מלמטה, אלא מלמעלה. הפנייה אל האל לא מתחילה מבקשת האדם להגנה ולפשר, אלא מהרצון למפגש בלתי אמצעי ומהרצון ליצור עולם טוב יותר. רק לאחר התנועה שמלמעלה למטה- מופיעה גם האמונה שמלמטה למעלה, קרי- בקשת ההגנה ותחושת הביטחון. אפשר לומר כי האחרונן הינם מעין תוצאה נלווית של הראשון. ניתן לראות זאת בדור המדבר. דור זה חווה ניסים שאין כדוגמתם בזה העולם. הוא יוצא מהיותו עבד באימפריה של אותה תקופה, אירוע חריג באופן טוטאלי באנושות. נקרע לו הים, הוא שומע את קול ה' מדבר אליו בהר סיני, הצור נבקע עבורו ויוצאים ממנו מים, יורד לו מן מין השמיים להשביעו, בארה של מרים מלווה אותו בדרך, הוא מהלך במדבר 40 שנה, נושא על גביו מונומנט ארכיטקטוני מפואר ביותר, מוליד ילדים ומגיע בסופו של דבר לארץ אבותיו. כל המהלך הזה הוא בלתי יאמן! ולמרות כל אלו הפלאות- הוא חוזר שוב ושוב על תלונותיו, מעדיף לחזור למצרים, מוחה בתוקף כנגד האל הזה המנהלם בדרך בצורה פלאית שכזו, מבקש למרוד בנשיאם ומלכם משה (קרח ועדתו), ומוציא דיבת ארץ אבותיו- רעה. הקב"ה בעצמו אומר עליהם כי הם "עם קשה עורף". ברור הוא שאם היה קורה כל זאת לעם אחר- הם היו מקשיבים כמו ילדים טובים לאל האחד והיחיד הזה, ולמשרתו משה. אך עם ישראל, למרות היות הקב"ה המגן והמחסה שלהם- מסרבים להתמסר אליו. מדוע? נראה שישנה בעם הזה נטייה טבעית אל האלוקות בצורה שונה מהנורמה. נטייה זו איננה באה מצורך אנושי למגן ומחסה, אלא מבקשת קרבת אלוקים והיצמדות אל דרכי החיים והמוסר של אבותיהם אברהם יצחק ויעקב. לאור זאת, אולי ניתן להבין מדוע הציווי על בניית המשכן איננה מתחילה מהקמת המבנה והשלד, אלא מכלי הקודש. הכלים הינם המבטאים בצורה הטובה ביותר את התוכן הפנימי שמעבר להגנה ולמחסה, מעבר למסגרת פורמאלית של שיוך לאל אשר תפקידו להגן על המאמין בו- מאיתני הטבע, ובכוחו לשכנע את מאמיניו כי להם ראויה זכות החיים ולא לעמים אשר סביבותיהם. אותו תוכן פנימי המתגלה דרך הכלים התופשים את מהות עבודת האל- מספרת לנו סיפור עמוק על אותו עם, על הליכותיו, הנהגתו, תורת המוסר שלו ושאיפותיו הלאומיות והפרטיות. בדיוק כפי שהריהוט, הספרים ושאר החפצים שבבית האדם מצביעים בצורה מיטיבה יותר על אופיו והשקפתו, מאשר קירות הבית ואבניו. אך אם כך- מדוע בסופו של דבר בצלאל בונה את קירות המשכן קודם כל, ורק לאחר מכן את הכלים, ובכך בעצם פועל בסדר הנורמאלי, האנושי? על מנת להיכנס אל התוכן הפנימי, אל הקודש, אל הטרקלין- יש לעבור דרך השער. וכדברי הרב קוק בזרעונים: '...השער הוא האלוקות המתגלה בעולם בכל יופיו והדרו...'. הארכיטקטורה של מבנה המשכן מסמנת לאדם את המרחב אשר בתוכו ובאמצעותו הוא הולך לקדש את המציאות, להגביה את חייו ולרומם את הכרתו ושאיפותיו. ישנם במשכן שני מעברים לחללים שונים ומופרדים, מעבר אחד הינו במקום בו נגמרת עזרת כהנים ומתחיל ההיכל, אוהל מועד, והמעבר השני הינו במקום בו מסתיים לו ההיכל ומקומו של קודש הקדשים מתגלה. במעבר הראשון ניצב לו המסך, ואילו במעבר השני ניצבת לה הפרוכת. רש"י מבאר לנו את משמעות המילה 'מסך' ומשמעות המילה 'פרוכת', ובכך מבאר את ההבדלים בין השניים וממילא את התפקידים השונים שלהם במרחב המשכן. לפי רש"י המילה פרכת 'לשון מחיצה הוא, ובלשון חכמים פרגוד, דבר המבדיל בין המלך ובין העם'. לאחר מכן מבאר רש"י אודות המסך, וכותב כי המסך הינו 'וילון, שהוא מסך כנגד הפתח, כמו "שכת בעדו", לשון מגין'. יוצא מדברי רש"י כי אותם שתי מחיצות- תפקידים שונים להן. הפרכת, המבדילה בין קודש הקדשים לבין ההיכל, תפקידה הינו ההבדלה, הצבת היררכיה, הפרדה בין המלך לעם. לעומתה, המסך המבדיל בין ההיכל לבין העזרות, בין השולחן, המנורה ומזבח הזהב לבין מזבח העולה ומקום עבודת הכהנים- תפקידו להגן, לשמור על ההיכל מפני סכנת פולשים. האיש הישראלי- אשר שורש נטייתו אל האלוקות אינו מפאת עצם חוויית העולם כמאיים לאבדו, כאלים, שרירותי, מפחיד, כאוטי וכ'ו, אלא כמקום בו ישנה אפשרות לדבר גדול יותר להתגלות, אם רק נדע כיצד- ניצב בראש ובראשונה בתודעתו (בחכמה בינה דעת בשפת הנסתר) על אדמת כלי המשכן, על אדמת ההיכל, הקודש. הצורך בהגנה ובשמירה איננו הדבר הראשוני המניע אותו לחפש את האל. אך כאשר הוא מוריד את הדעת שלו אל כלי ההרגש והמעשה (7 מידות תחתונות בשפת הנסתר, חג"ת נהי"מ)- הוא פונה קודם כל לבנות את המסגרת, אשר תפקידה להגן, לשמור. לשמור מפני מה? לשמור מפני כוחות הטומאה שיכולים להופיע בקודש ולקלקלו. הצורך בהגנה איננו הצורך בהגנה מפני הטבע האלים, אלא מפני התודעה ההרסנית שיכולה להיווצר כאשר האדם נפגש עם אותו טבע. המפגש עם איתני הטבע השרירותיים מייצר באדם תודעה של כפירה בטוב, של נתינת כוחות חיים לרע, לכאוטי, להרסני. לסטרא אחרא יש מקום בפני עצמו, היא איננה בטלה לאל האחד והיחיד. מכאן האלילות צומחת וכנגדה היהדות נלחמת בכל תוקף ואומרת כי אין עוד מלבדו ואין כוח בשום ברוא לעמוד בפני עצמו ולו עמידה כלשהיא. ולכן- מציבים עם ישראל בכניסה להיכל, לאוהל מועד- את המסך. המסך אשר מסוכך ומגן, שומר מפני התפרצות של תפיסות עולם זרות ומנוכרות לטבע הישראלי, מנוכרות לתקוות הנצח של עם ישראל. לאחר מכן- ניתן להיכנס פנימה אל ההיכל, אל כלי המשכן. הציווי האלוקי מתחיל בכלי המשכן כדי לקבע בנו את הנטייה השורשית אל כלי הקודש, עוד טרום מסגרת המשכן המוצבת להגנה ושמירה. רק לאחר שהתודעה הישראלית עומדת על אדמת הקודש, מכירה את דרכי עבודת האל באמצעות כליו, רק אז היא ניגשת לבנות את המסגרת, את קרשי המשכן ויריעותיו. אך אז, כשהיא פונה אל מרחב השמירה, היא כבר עסוקה בהישמרות עמוקה יותר מאשר ההישמרות מסכנות החומר האלים. ניתן להביט על כך מדבר נוסף בפרשתנו- יריעות המשכן וקרשי המשכן. לכאורה נכון היה יותר שהציווי יהיה קודם כל על קרשי המשכן, הדפנות, ורק לאחר מכן על הגג, היריעות, הכיסוי. הרי אדם קודם כל מציב דפנות ורק לאחר מכן גג. אך הקב"ה מצווה קודם כל על היריעות, הגג, ורק לאחר מכן על קרשי המשכן, הדפנות. על פי הסברנו שמבנה המשכן תפקידו לשמירה (כתפקיד המסך), הרי שבציווי זה ניתן להבין ממה אנחנו באמת נשמרים. השמירה היא קודם כל מלמעלה, מהגג. החשש איננו מחיות רעות או מאיתני הטבע המתפרצים להורגנו במובן הפיזי של המילה, אלא מאיתני הרוח, מתפיסות עולם מקולקלות, המגיעות מלמעלה ומבקשות להפילנו ברשתם וליצור בנו תודעה מיואשת וממילא תודעה חסרת מוסר, אמת ויופי. ישנו עוד צעד אחד מעבר לשמירה מאיתני הרוח, מהסטרא אחרא התודעתית. זהו הצעד הפוסע אל מעבר להיכל, לקודש, לאוהל מועד- ופונה אל קודש הקדשים. על מנת לעבור מכאן לשם יש לחצות את הפרוכת. אם נחזור לדברי רש"י, ניזכר כי רש"י מבאר את מהות משמעות המילה פרוכת ואת תפקידה. תפקיד הפרוכת על פי רש"י הינו הבדלה, הפרדה, יצירת היררכיה. ההיררכיה מייצרת כבוד, הבטה על הגודל של החיים, היכולת להרים מבט למעלה, היכולת לשאת עיניים למרחוק, אל מעבר להווה הצר. באמצעות הפרוכת, המונעת מכהן רגיל להיכנס לקודש הקדשים והמזמינה את הכהן הגדול להיכנס לשם רק אחת לשנה- מפנים האיש הישראלי ועימו העולם כולו- את תודעת האין סוף, ועימה את הכרת הפער האין סופי שבינו לבין העליון על כל, שכולה קמיה אינו חשיב כלל. היכולת לחוש את אותו הכבוד, שמתחיל מהכרת כבוד אלוקים וממשיך אל הכרת כבוד האדם וממנו אל הכרת כל היצור וכל הבריאה כולה- היא שורש השורשים של העם הזה, שלא בקלות מתמסר לאלוקיו, ואין הניסים משכנעים אותו מספיק על מנת לציית באופן טוטאלי לאותו כוח עצום ששומר עליו מאיתני הטבע ומבני אדם השונאים אותם. העם הזה זקוק לגודל, לחיים שיש בהם הוד והדר, יופי וטוב, מוסר ואמת, צדק ושמחה, אש חיים ואהבת אדם. עד שהוא לא פוגש את איכויות רוח אלו- הוא אינו מסתפק במועט, הוא אינו מסתפק בהגנה ושמירה, כפי שכל אימפריה הסתפקה, ובהתלהבותה מכוחה ומיכולתה לשלוט על בני אדם אחרים ואף על איתני הטבע- שכחה את ההוד וההדר של החיים, את המוסר, את האהבה, את היופי והטוב. שכחה את "כבוד אלוקים הסתר דבר" ואת "הצנע לכת עם אלוקיך". לאחר שכחה זו, זמן העוצמה של הכוח החומרי- התמעט, ובמהרה היא מצאה עצמה יורדת מעל בימת ההיסטוריה. לא חרבה ירושלים אלא מפני שנאת חינם, ומפני שלא הייתה להם בושת פנים זה מזה (כבוד). חורבן הממלכה לא התרחש עקב כוח חיצוני שפגע בנו, כאיתני הטבע או איתני האדם האחר, אלא אך ורק מפני שנתנו לאותם רוחות דסטרא אחרא לחדור את יריעות האוהל ולהיכנס אל הקודש. ומכיוון שכך אומר הרב קוק: 'ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חינם. נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חינם'.

ואם אסון יהיה ולא נדע איך לנוע כעת, ואלפי הדלתות הפתוחות יהיו עבורנו רק בליל קולות רועש ומבלבל. ואם אסון יהיה, ומה שחשבנו שיצלח- יכמוש לעת ערב, ויצלול, ויבול, וניבש. ואם אסון יהיה, וניוותר לבדנו, והשביל שומם, והבית אפל, וקולות המשחקים הנשמעים מעבר לרחוב, יהדהדו בדידותנו. ואם אסון יהיה, והזוהר שבליבנו יעומעם, והספק יכרסם ויאמר- שמא רק גוש בשר אנחנו, בשר ותו לא. ואם אסון יהיה, ואשר יגורנו יבוא, והאחר שלידי יתגלה כאויב. ואם אסון יהיה, ויבגדו בנו, ואת אשר ייחלנו לחוש עם חברים- לא נצליח לחוש אף לא עם בן הזוג. ואם אסון יהיה, והכוח לשאת ראש מעל המים- ייחלש, והנפש בייאושה תצייר לעצמה מיטת אפיריון נצחית, עשויה רגבים רגבים. ואם אסון יהיה, ויציבות הבית, והכסף, והמשפחה, והחברים, והזוגיות, וההורות, והגוף- יתחילו ללחשש לחישות דעיכה. ואם אסון יהיה, ואותה אמונה שמעל טעם ודעת, אותה האמונה שיש בה מהנוחם, והגבורה, והתקווה, והמטרה, והערך, והיופי- אותה אמונה תרכין ראשה ותלך לשוטט בשדות ריקים. ואם אסון יהיה... ...ונתת נפש תחת נפש, נפש דמסירות אל מול נפש הגוועת. ונתת נפש, ונטלת נפש ההומה בך- לעשותה מדרך כף רגל לנפש אחרת, הזקוקה למדרך, טרם תימוט. ונתת נפש תחת נפש, מבחירה, לא כרמוס, לא כזועק: 'אהבו אותי'. ונתת נפשך, ויצאת מנפשך, ושכחת לרגע שאתה אתה, וראית את האחר ורחב לבבך, ולא שמת לב לכך, ושכחת, ונזכרת בך, ובחרת, להביט חוצה, והושטת, ושכחת עצמך, ונזכרת שוב שהנה נפש האחר כעת עומדת למוט, ואצת, ורצת, ואחזת, ושכחת את עצמך, ושוב נזכרת, ובחרת!

אל מול פי החירות יצאנו לשוטט. עשבים חרקו שן, הציצו מתוך האדמה החרבה. גם אנחנו הרמנו ראש, חשופים לשמש הצורבת, מחכים למצוא הפתח. אל מול פי החירות עמדנו נכלמים, מייחלים לנס, למגע, לקירבה דנשיקין. פה אל פה לדבר, לשוח. ימים של ערפל, של פתחים מוכי גורל, מזוגגי עיניים, מעורטלי ישות, נבולים. ימים של צימאון, של חורב וסיני ולוחות וברית ושקט מופתי, צלול, שקט שלפני הסערה. אל מול פי החירות הטינו אוזנינו דרך הפתח הצר כסדק, הטינו אוזנינו אל שמעבר. השקט הצורם שבכאן נבלע ברעש דשם, בקול המולת שדי בדברו, כקול שאון גלים, כקול חיים. ציפור התעופפה לה דרך הסדק, גם עקרב חגג את זעירותו. ולנו לא הייתה כפית קסמים קטנה, וגופנו עב, ומגושם, ולא חודר היה דרך הסדק הצר, ואין הסדק חודר בו. קראנו למאהבנו לעזרה, ולא ידענו היכן הם, האם בצד זה או בשמעבר, מעבר לסדק. אל מול פי החירות נשענו על חומת האבן הישנה, טמנו ראשנו בין כפות ידינו. לא חרחרנו ריב עם זאת החומה, אין הריבים מדרכי החירות. לרגע קט צנח ענף זעיר לידינו. ברגע הבא כבר השלחנו בו את האש והשחלנו את זה הענף דרך הסדק הצר. הלהבה האירה לרגע את שמעבר, לרגע ראינו את אשר כמה אליו ליבנו, לרגע ראינו ובזה התנחמנו, והסכמנו להמתין אל מול פי החירות, ועד אז לדבר, ולהגיד, ולשוח. לא לצעוק. אין הצעקה בדרכי החירות. מהרה יבוא יום.