עץ ואבן מעשה ידי אדם

"לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוקיך אשר תעשה לך ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלוקיך"

ישנם שתי שאלות פשוטות על תחילת הפסוק: מה מוסיפות לנו המילים "כל עץ" ומדוע מוזכר כאן המזבח, האם רק אצל מזבח ה' אסור לנטוע אשרה?!

חז"ל מבארים שהאיסור בהר הבית הוא ייחודי- אין לטעת בהר הבית שום עץ! גם בלי קשר לעבודה זרה, ולכן כתוב כאן "כל עץ".

אם כך, יש לנסות להבין מדוע אין נוטעים בהר הבית עצים. לכאורה עץ מייפה את המקום והאסתטיקה הינה חלק חשוב מהקודש (כידוע בית המקדש היה מפואר בתכלית הפאר).

נוסף על האיסור על נטיעת עצים (בכל מקום- אשרה לע"ז, בהר הבית- כל עץ), ישנו גם איסור להקמת מצבת אבן. חז"ל מבארים כי כך נהגו עובדי ע"ז לעשות- להקריב לאלוהיהם על מצבה בעלת אבן אחת, בעוד המזבח הינו עשוי מכמה אבנים. חז"ל מקשים על כך: הרי גם אברהם יצחק ויעקב הקימו מצבה, ומתרצים כי בהתחלה לא כך הייתה דרכם האולטימטיבית של עובדי ע"ז, אך לאחר זמן האבות- נהייתה כך, ולכן אסר אותה הקב"ה (בהמשך אביא תשובה נוספת לעניין שתתאים לרעיון שאפרוש כעת).

הזכרת עץ ואבן יחדיו מוכרת לנו גם ממקום אחר: "ועבדתם שם אלוקים אחרים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון..."

ונשאלת השאלה: מדוע דווקא עץ ואבן? מה מייחד אותם משאר הבריאה, ממים או אש למשל?

האבן היא חלק מהאדמה ב- ד' יסודות ארמע (אש, רוח, מים, עפר). העץ גם הוא נכלל באדמה (על פי תורות מהמזרח ישנם ה' יסודות. הם מוסיפים את יסוד העץ כעומד בפני עצמו. ישנם כאלו המוסיפים גם את יסוד המתכת). האדמה היא היסוד הכי חומרי והוא כולל בתוכו את העץ והאבן, אך ישנו שוני גדול ביניהם.

שני איכויות אלו, עץ ואבן, מגלים לנו פנים שונות באמונה ובתרבות האנושית. העץ מסמל את התנועה, השינוי וההתפתחות. עם יכולות התנועה הללו ישנה גם האפשרות של הכיליון- נבילת הצמח, ואף יותר מכך- השריפה של העץ. לעומת העץ- האבן איננה משתנה, היא קבועה וכמעט ואין בה שינוי והתפתחות. האבן היא סמל לחומר מוצק, מקובע, יציב, בלתי משתנה. בעוד העץ הינו סמל לחומר בעל שינוי, תנועה, התפתחות ונבילה.

את שתי האיכויות הללו התורה איננה רוצה לקיים בהר המוריה. מדוע?

ניתן לראות את איכויות העץ והאבן שכתבנו למעלה- כמקבילים בצורה מובהקת עם 2 הדתות הגדולות בעולם- הנצרות והאיסלאם. בנצרות ישנו צלב העץ של ישו ואילו באיסלאם ישנה האבן שבמכה.

על פי הנצרות- המציאות החומרית נועדה לכיליון, אין לה סיכוי, היא פחותה ותפקידה להימוג ואנחנו נתמזג עם מלכות השמים. כך הוא גם העץ הנובל והמתכלה באש. אך יותר מכך- ביסוד הנצרות עומדת האמירה שאלוקים עזב את עם ישראל. הקב"ה משנה את רצונו, אין שום דבר קבוע. אותה תפיסת עולם הביאה בהמשך להתפתחות תרבות המערב שמאמינה בשינוי, חדשנות, טכנולוגיה וכ'ו... עד בואכה אל הפוסטמודרניזם האומר שאין שום דבר יציב, אין אמת, הכול בשינוי תמידי (הגר"א מצביע על עניין נוסף בקשר בין הנצרות לעצים, וזהו עץ האשוח. ולכן הוא אומר שעקב עץ האשוח הנוצרי- אין נכון כיום לקשט בעצים את בית הכנסת בחג השבועות, אלא רק לקשטו בעלים וענפים).

לעומת זאת, האבן מתאימה בסמליותה לאמונת האיסלאם. אחד מיסודות האמונה המוסלמית הינו הקיבעון של המציאות- 'הכול מכתוב'. אפשרות השינוי לא בנמצא, ההפך מהנצרות. יתרה מכך- האיסלאם טוען לאמת כזו שמי שלא נאמן לה- אחת דינו להמית! האיסלאם רוצה לסחוף את כל האנושות אל אמונתו ולחסל כל מי שאינו אוחז באמונה זו.

את שתי אפיקי התרבות הללו התורה איננה חפצה להופיע בהר המוריה. במקום שמרים את דגל האמת האחת, האבסולוטית, במקום בו אנו עומדים מול המוחלט- אין מקום לצמיחה מלאת שינויים ותהליכים. ובמקביל גם אין מקום לסטטיות של אבן חסרת אפשרות לחלום ולהשתנות.

לעומת שני אלו התורה מעמידה מזבח אבנים. אמנם אבן- אך לא אבן אחת, מקובעת, אלא מספר אבנים היוצרות ביחד הוויה שלמה. היציבות קיימת, הוודאות, המוצקות- אך לא במובן המקובע, לא מצבת אבן אחת סטטית, אלא "מזבח אבנים תעשה לי". האל האחד, האמת האבסולוטית אשר לא מניחה לעץ להיות במרחב המקודש ביותר, לא מניחה לשינוי להיות חלק מה"אופי" האלוקי, גם איננה מניחה למצבת אבן אחת לחתוך גורלות אדם ולקבע את מציאותם, תהיה אשר תהיה. האל האחד מזמין אותנו בהר הבית- לפגוש את המוחלטות האלוקית באמצעות השיח, השיח בין האבנים השונות הבונות יחדיו את מזבח ה'.   

האלשיך הקדוש מחבר בין קטעי תחילת הפרשה ואומר שבאם אדם יבוא וישים עץ לנוי בהר הבית, אשר זוהי עצת היצר הרע בעוצמה חלשה (מצד ההתמכרות לנוי חיצוני)- עלול הוא להתדרדר ולא רק לשים משהו לא מתאים אצל המזבח, אלא גם לשנות את המזבח עצמו. וזה יכול להביאו לאחר מכן שגם הנקרב על המזבח- יהיה לא מתאים, בעל מום. והמשך ההתדרדרות תוביל את האדם שהוא עצמו יהיה מקולקל ויקריב את הזבח לשם עבודה זרה. כל ההתדרדרות הזו החלה עקב אותה העמדה של עץ בהר הבית, או על פי דברינו: אותה התדבקות בישו הנוצרי ובתפיסת העולם שלו, אשר נראית כטהורה וכאמונה באל אחד, אך אינה כך באמת.

המהרא"ל צינץ בספרו 'מלא העומר' אומר כי הפסוק "לא תטע לך אשרה כל עץ" מרמז על מינוי דיין שאינו הגון, ודימהו לאשרה לפי שהאשרה אינה דומה לפסל אשר ניכר שהוא עבודת גלולים, ואילו האילן אינו נכיר כך ומבחוץ הוא משדר יופי, אך בתוכו הטומאה, וכך גם הדיין שאינו הגון, שמבחוץ הוא נראה דיין טוב אך מבפנים הוא אינו מתאים לתפקיד. ועל פי דברינו ניתן לאמר שגם כאן ישנו העניין הנוצרי הפושט טלפיו ואומר ראו כי טהור אני, אך אין תוכו כברו ואמונתו הינה אמונת השילוש וכל דבריו על אהבה וחסד אינם אלא צביעות ושקר.

ה'תולדות יעקב יוסף' דורש על המילים "ולא תקים לך מצבה" דרוש חסידי. הוא אומר כי המושג 'מצבה' בנפש האדם הינו העמידה על מצב א', ללא שינוי, קרי- קיבעון. הוא כותב כי מצב זה הינו תוצאה של אדם אשר מעשיו ישרו בעיניו והוא אינו רואה בהם שום פגם. מבט כזה מגיע מהאגו ויוצר חיים סטטיים וחסרי התפתחות. זוהי כפי שכתבנו- הבחינה של האיסלאם. לעומת ה'מצבה' הנפשית הזו אשר שנואה על הקב"ה, ישנו האדם אשר יכול להתבונן במעשיו הרעים וליישר דרכו. אותו אדם נמצא בהתפתחות ושינוי, בחינת "מזבח אבנים תעשה לי".

מוסיף ה'תולדות יעקב יוסף' ומביא תירוץ לקושייתנו למעלה, הקושייה אודות כך שגם האבות הקדושים הקימו מצבות. אומר ה'תולדות יעקב יוסף': בימי האבות היו עובדי ע"ז בעולם, וכדי לא להטות מדרך הישר ולצרף אליהם עוד אנשים מאמינים באל אחד- הוצרכו האבות להיות במצב א', כמצבה, לבל יינטו ימין ושמאל מפני הרוחות הרעות השטות בעולם (וכך גם צריך לנהוג אדם צדיק אשר נמצא במקום מלא רשע- לעמוד על עמדו ללא שינוי, כצוק איתן, שלא ייסחף אחרי העולם וההעלם). אך בימי הבנים, כאשר עובדי עבודה זרה כבר כמעט ואינם קיימים- אין נכון לעמוד כמצבה, אלא צריך האדם לנוע מחיל אל חיל, ללכת עם ההלכה, להתפתח. כעת איננו עומדים יחידים מול עולם בער ומלא עוול, אלא הננו כולנו משוחחים זה עם זה כאבני המזבח, ובכך מפרים זה את זה להתפתח עוד ועוד במעלות היושר והצדק האלוקי.