פרשת ראה- מעמד הר גריזים והר עיבל
למה יש צורך בכריתת ברית נוספת בכניסה לארץ?
כששומעים את התיאור של התורה על מעמד הר גריזים והר עיבל שנעשה תכף כניסתנו לארץ- אי אפשר שלא להיזרק אסוציאטיבית אל אירוע אחר דומה, אירוע בו ישנו מעמד של כל ישראל, בהקשר של הר ספציפי, ובמעמד ישנם קולות של דיבור הנשמעים. מתן תורה. המעמד הדומה בקוויו הכלליים מזמין אותנו לראות את מעמד הברכות והקללות בכניסה לארץ- כמתן תורה שני. מדוע הוא נצרך?
כשיצאנו ממצרים אומרת התורה כי הקב"ה בחר לא לקחת אותנו דרך ארץ פלישתים, "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". נראה כי באם לא היה חשש מחולשת הרוח של העם- היינו נכנסים לארץ דרך ארץ פלישתים, וחוסכים לעצמנו חטאים רבים ו 40 שנה במדבר. ומה עם מתן תורה? נראה כי הוא היה פשוט מתקיים בארץ ישראל. ואכן על פי דרשנים שונים, ניתן לראות כי המגמה העיקרית של משה רבנו לא הייתה להביאנו אל מדבר סיני ולקבל שם את התורה, אלא להביאנו אל ארץ ישראל וליצור ממנו אומה, אומה ישראלית קדושה. כחלק מהקמת אומה זו המתיישבת בארצה- היה נין לה גם ספר חוקים, תורה.
אך עקב חולשת הרוח שלנו- הגענו אל מדבר סיני וקבלנו שם את התורה, ולאחר חטאנו ומאיסתנו בארץ חמדה (חטא המרגלים)- נגזר עלינו להסתובב 40 שנה במדבר. והנה בסוף 40 שנה אלו, 7 ימים לפני שמשה רבנו נפטר מזה העולם, הוא אומר לנו כי כאשר ניכנס- עלינו לקיים מעמד נוסף, מעמד של כריתת ברית בתוך הארץ. מדוע הוא נצרך? ר' חיים ויטל כותב בדרשותיו על התורה, כי התורה שקיבלנו בהר סיני הייתה תורה כפויה, וכפי שחז"ל אמרו "כפה עליהם הר כגיגית". הוא מסביר שבהיותנו במדבר היינו לגמרי תלויים בקב"ה ובמשה, ולכן לא הייתה לנו בכלל ברירה אלא להסכים לקבל את התורה. אך זה פחיתות מדרגה לקבל את התורה מאונס. והנה, בכניסתנו ארצה, הננו נכנסים אל מרחב בו נוכל להשריש שורשים בקרקע, ולבנות עת עצמנו ואת חוסננו הלאומי. בהתפתחות שכזו- לא ברור כמה שמירת הקודקס הרוחני של התורה יהיה דבר שהוא נר לרגלינו. ולכן, רגע לפני כיבוש הארץ- הקב"ה קורא לנו אל העיר שכם (כך לפי רוב המפרשים) למעמד מתן תורה מספר שניים- כריתת ברית מתוך בחירה. ואכן הבחירה היא המוטיב המרכזי של כל הטקס- הקב"ה מציב בפנינו את הקללה והברכה, הטוב והרע, החיים והמוות, ומצווה אותנו לבחור בחיים. לפי דברי ר' חיים ויטל- זהו אפילו לא מעמד מתן תורה מספר שניים, אלא מעמד מתן תורה מספר אחד. ע"פ דבריו- המעמד בהר סיני מתבטל כביכול, ונכרתת ברית חדשה שהיא היא הברית המחייבת אותנו באמת, ועליה מעתה תעמוד מחויבותנו כעם- אל התורה האלוקית.
אם נתבונן מעט יותר- נגלה שישנם כמה הבדלים מעניינים בין מעמד מתן תורה למעמד הברכה והקללה שבשכם. בהר סיני- כל העם עומד מסביב להר, הוא מוזהר שלא לעלות אליו, והדיבור האלוקי מגיע מראש ההר ויורד אליהם. זהו מעמד המטיל אימה ויראה, וכן לאחר 2 דיברות העם מבקש שהקב"ה ידבר אל משה בלבד ומשה יאמר להם. חז"ל אפילו דורשים שעם ישראל נרתע לאחוריו מאימת הדיבור האלוקי כמה וכמה קילומטרים.
לעומת הר סיני, במעמד הר גריזים והר עיבל העם ניצב על ההרים, 6 שבטים על כל הר, והדיבור האלוקי נשמע לא ממרומי ההר אלא מהעמק שבין שני ההרים, כאשר מי שדובר את הדיבור האלוקי הוא לא קולו של הקב"ה בעצמו אלא קולם של הלוויים העומדים בוואדי. והעם העומד על ההרים, בשומעו את הדיבור האלוקי, לא רק שאיננו נרתע לאחוריו, אלא שהוא גם עונה לדיבור כהד- "וענה כל העם אמן".
בהר סיני הדיבור מגיע אלינו מלמעלה למטה, הוא מטיל יראה ואיננו מסוגלים לענות לו אלא להיפך- אנו נרתעים ממנו. בהר גריזים והר עיבל הדיבור מגיע אלינו מלמטה למעלה, ולא רק שאיננו נרתעים ממנו- אנו אפילו עונים לו ומייצרים עימו דיאלוג. במעמד המתרחש בתוף הארץ- אנחנו פוגשים תורה שמגיעה מלמטה, ושיש לנו יכולת לשוחח עימה ולהיות חלק מהדיבור שלה במציאות. המעמד שבשכם הוא גם מעמד של דיבור העובר לעשייתו. בשונה מתורה המתגלית אלינו בחוץ לארץ, במקום בו כל המצוות התלויות בארץ טרם יכולות להתממש. התורה המתגלית בארץ ישראל היא תורה שאפשר לממש את כולה כאן בארץ. האמת היא שע"פ חז"ל- לא רק המצוות התלויות בארץ שייכות לארץ ממש, אלא כל המצוות כולן. חז"ל דורשים על הפסוק "הציבי לך ציונים", כי קיום המצוות בחו"ל הוא בבחינת ציונים, תזכורת, שלא נשכח את המצוות כשנגיע לארץ. קיום המצוות בחו"ל הוא מעין תרגיל צבאי על יבש, הדבר האמיתי יתקיים רק בארץ ישראל. אנחנו כורתים ברית עם הקב"ה ועם תורתו מיד בכניסתנו ארצה- כי רק עכשיו באמת מגיע הזמן האמיתי של קיום התורה, עד כה ב 40 שנות נדודנו במדבר- רק תירגלנו את הדברים, כדי שכשנבוא לארץ נוכל סוף סוף לקיימם באמת.
מדרש תנחומא דורש על הפסוק הראשון בפרשתנו- "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה"- דרשה המחברת פסוק זה ישירות למתן תורה. המדרש אומר כי עד מתן תורה הקב"ה לא היה נפרע מהחוטאים בהכרח, והתחושה שהאדם הוא בעל בחירה, ושלמעשיו ישנה השפעה ברורה על עצמו ועל המציאות- לא הייתה ניכרת. ומרגע מתן תורה- "כל מי שחטא הקב"ה פורע ממנו". חז"ל במדרש דורשים זאת על פסוק מספר איוב- "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", ואומרים כי משמעות פסוק זה הינה- הטוב והרע לא יוצא מפי הקב"ה אלא מהאדם בעל הבחירה, ברצונו יביא את הטוב על עצמו ועל העולם כולו, וברצונו יביא את הרע על עצמו ועל העולם כולו. זהו החידוש האדיר של מתן תורה, ואותו דורשים חז"ל מהפסוק "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". החיבור של חז"ל בין המהות של מתן תורה לבין המהות של המעמד בשכם- ברור.
המעמד המתרחש בשכם ולא בירושלים, מחבר אותנו אל הבסיס של הקיום בארץ. קודם כל- ברית הנערכת בנחלה של יוסף, הבן של רחל, המסמלת את החיבור הישראלי על עולם הזה, עולם החומר. לאחר מכן- כיבוש וחילוק הארץ. ורק לאחר מכן, בהגעה אל המנוחה ואל הנחלה- הקמת בית לה'. בהתחלה בשילה, עדיין בנחלת יוסף, ולאחר הגעה "אל המנוחה ואל הנחלה"- בניית בית המקדש בירושלים בימי שלמה המלך, לאחר שאביו דוד מכניע את כל האויבים מסביב. זהו הזמן למעבר מהעולם של רחל אל העולם של לאה, מהחומר לרוח, ממשיח בן יוסף למשיח בן דוד.
אבל ראשית לכל- כריתת ברית, מעמד הר סיני מחודש, בטבור הארץ העומדת להיות לנחלה ל 12 שבטי ישראל.
