מימד הזמן ומימד המקום- לרגל 76 שנה למדינת ישראל

נראה שהשנה, יותר מכל, מתחזק ביום עצמאותה של מדינתנו הצורך להתבונן במשמעות היותנו כאן. לשם מה העם אשר הוגלה מאדמת ארצו לפני כמעט 2000 שנה- החליט לפתע פתאום לשוב אליה ולכונן בה ישות מדינית עצמאית? לשם מה החליט להתעקש ולהפריח את אדמת הארץ שזה מאות ואלפי בשנים ישבה עקרה ושוממה (ויעידו על כך כל מבקריה כמארק טווין ואחרים)?

במשך כמעט אלפיים שנה פרש היהודי כנפיים ובעודו נטול אדמה, נטול ארץ- זנח הוא את מימד המקום, במרחב הריאלי והמטפיסי כאחד. בעוד אומות העולם מעמיקים עוד ועוד את אחיזתם במימד המקום, מפתחים יכולת גבוהה של שליטה בחומר, כובשים את החלל, מייצרים פצצת אטום- העמיק עם ישראל את אחיזתו במימד אחר לגמרי, מימד הזמן. עבור אומה ללא ארץ הפך מימד הזמן לבית של קבע- השבתות והמועדים היוו גורם להקשבה עדינה ורגישה לאיכויות הזמן המדבר אלינו בשפתו הייחודית- דרך לוח השנה העברי. וכך- בעוד היהודי נהפך להיות שליט הזמן, הן במישור הרוחני והן במישור המוסרי, נהפכו אומות העולם לשליטי המקום, הן במימד הגיאוגראפי והן במימדים הכלכליים, המדעיים והאסתטיים.

אך הנתק הזה שבין מימד הזמן למימד המקום- לא צופן בחובו טובות מזהירות עבור האנושות. כבר בתחילת דרכה של האנושות התגלה הפער שבין שני מימדים אלו- כקונפליקט נפיץ. קין והבל, האחים הראשונים בהיסטוריה, מספרים לנו את סיפור המתח הקונפליקטואלי שבין מימד הזמן למימד המקום. קין בהיותו איש אדמה היה אחוז כולו במימד המקום, ולעומתו הבל שהיה רועה צאן- התהלך כנווד על פני האדמה, צפון בחדריו הסודיים של מימד הזמן המנותק מאדמה.

עמים מתפתחים באדמה מסוימת, ומשם מקור יניקתם. לא מקרי הוא כי בשירי עם רבים ובמסורות תרבותיות שונות- מכונה הארץ 'אמא אדמה'. אך עם ישראל נולד כעם בהיותו נטול קרקע, נטול מולדת. פרעה הינו הראשון שמכנה את משפחת יעקב- עם, וזאת בהיותם עבדים על אדמת מצרים, חסרי אדמה משלהם, בטח ובטח שחסרי ישות פוליטית. באותה ארץ משעבדת ומייסרת- מקבל גם עם ישראל את החיבור העמוק שלו אל מימד הזמן, כאשר הוא מצווה לשנות את לוח השנה שלו, ובעוד כל העמים ממשיכים לראות בחודש תשרי את תחילת השנה- ישראל מקבע בתודעתו את תחילת השנה בחודש ניסן דווקא- "החודש הזה לכם ראש חודשים". מכאן מתחילה התודעה היהודית לשלוט במימד הזמן ולהכיר את מכמניו הנסתרים.

ומימד המקום? מימד המקום עבור עם ישראל איננו ארץ מולדת, ולכן גם מעולם לא ראינו את אדמת ארצנו- כאמא. עם ישראל שנגאל ממצרים יוצא ופניו אל ארץ ישראל. הוא פונה אל הארץ כמגמה, כתכלית נכספת. לכן בטרמינולוגיה היהודית אדמת ארץ ישראל איננה האמא הגדולה, אלא האישה המיועדת. הקשר אל מימד המקום הינו קשר בחירי ולא קשר טבעי הכרחי. בעקבות כך- ישנה גם אפשרות של גירושין. באם עם ישראל לא יודע לנהוג כראוי באישתו, בארץ ישראל- היא מקיאה אותו ממנה. פסוקי הקללות בפרשת בחוקותיי מספרים לנו שוב ושוב כי אם נתנהג בחוסר מוסריות ובריחוק מהקב"ה על אדמת הארץ- האדמה עצמה תקיא אותנו, כאישה שמשלחת מעל פניה את בעלה עד אשר יתבודד עם עצמו ויתקן דרכיו ויהיה ראוי לה מחדש.

וכך יצאנו לגלות בית ראשון ולאחר ניסיון נוסף קצר של 70 שנה- גם לגלות בית שני. כמעט 2000 שנה בהם עמלנו עמל רב בתיקון מידותינו, בפיתוח תורתנו, ביצירה של פילוסופיה, שירה ותורות מוסר עמוקות. 2000 שנה בהם זנחנו כמעט לחלוטין את העיסוק במימד המקום, ללא אדמה, ללא גבולות, ללא ישות מדינית, ללא צבא, ללא כלכלה משלנו, ללא פיתוח יכולות מדעיות פרקטיות ועוד ועוד..., מימד המקום נשאר בתוך הספרים שעסקו במצוות התלויות בארץ ובעיסוק באדריכלות של בניין בית המקדש, והעיסוק בעניינים אלו היה יחסית מזערי.

וכך, בעוד כלל העמים משקיעים רבות בפיתוח כוחם החומרי, השקענו אנחנו את מרצנו במרחב המטפיסי והמוסרי.

אבל הפער הזה שבין שני המימדים- המיט על האנושות כולה אסון. עלינו היה זה קודם כל אסון פיזי נוראי, ועל כלל האומות- אסון רוחני, השואה. השואה היא אסון לאנושות כולה, וגם אם הם אינם מודעים לאסון הזה- הוא אסון רוחני שנמתח על פני כל התרבות, הידע המדעי והמוסר המערבי. קין איש האדמה, שפיתח את יכולתו לשלוט בעולם החומר- מוצא את עצמו משתמש בידע המופלא שזכה לחקור- כדי להפוך להיות רוצח נתעב. גם תורות המוסר שלו משלבות ידיים עם מדע החומר- כדי לטהר את אירופה מה"וירוס" היהודי.

ועם ישראל, הצפון כולו אלפיים שנה במימד הזמן, נטול האון שבמימד המקום- מוצא את עצמו נשרף בתאי הכבשן של תרבות המקום נטולת ההקשבה לזמן היהודי.

גרמניה לא המציאה את האנטישמיות, הנצרות היוותה לה מודל לחיקוי זה אלפי בשנים. העולם הנוצרי רצח קודם כל תיאולוגית ומוסרית את העם היהודי בניסיון ליטול ממנו את זהותו העצמית ולטעון שמעתה הנצרות היא היא העם הנבחר האמיתי. מסעי האינקיוויזיציה הינם רק גילוי של רצח עם תיאולוגי שהנצרות עמלה עליו מיום היווסדה.

האם אנחנו, היהודים של המאה ה 21, מסוגלים לראות בשואה רצח עם שהינו מעבר לשערורייה בלתי מובנת ולסבל אבסורדי? האם אנחנו מסוגלים להבין את הסיפור הרחב יותר? אם כן- הרי שברור לנו שמדינת ישראל איננה רק מקלט בטוח לפליטים מסכנים שרצה הגורל והכו בהם ללא רחם על אדמת אירופה. האנטישמיות איננה סיבת הקמת המדינה, היא רק זרז ומאיץ למי ששוכח את מטרתו וייעודו, למי ששקע לו בנכר ושכח שאהובתו מחכה לו בארץ כנען.

הפרספקטיבה הרחבה יותר מספרת לנו את האחריות שלנו כעם ישראל, כעם שנבחר לעדור באדמת הזמן אלפיים שנה, כעם שחושיו הרוחניים והמוסריים דקים ורגישים עד מאוד, כעם שאחריותו הרוחנית והמוסרית מתפרשת על האנושות כולה. השואה היא התוצר של זמן ללא מקום ומקום ללא זמן. השיבה של עם ישראל לארצו הינה המפגש המטלטל אך ההכרחי שבין הזמן למקום. המפגש הזה מטלטל אותנו ואת העולם כולו שמביט כבר 76 שנה בציפייה דרוכה לפסיעות הרות הגורל של עם הזמן על רגבי אדמתו.

לשם מה הוא פוסע כאן? מה הוא רוצה? האם הוא רק מציל את עצמו בעור שיניו או שמא יש לו דבר מה לומר, לומר לעצמו, לומר לנו? אם לא נהיה מסוגלים לענות על השאלות כבדות המשקל הללו- אנחנו נחטא לאנושות כולה, ונשאיר אותה ערומה וריקנית מכל תוכן של רוח ומוסר. השאלות הללו נשאלו גם מפיהם של גדולי אומות העולם כניטשה וסארטר, שאמרו כי העולם מחכה לשמוע מה יש ליהודים לומר. עד לא מזמן לא הייתה לנו במה לומר את דברנו, כאומה, כישות עצמאית. בקום המדינה זכינו לבנות את הבמה הזו, עכשיו השאלה היא מה אנחנו רוצים לומר. ואם לא שמנו לב- המיקרופון על הבמה דולק ובעוצמה גבוהה.

האמת צריכה להיאמר: בתוך מימד הזמן של עם ישראל, בהגיגיו בני אלפי השנים, בתפילותיו ותקוותיו- ניצב לו מימד הזמן זקוף ונוכח. "אם אשכחך ירושלים", "לשנה הבאה בירושלים"- הם רק דוגמאות אחדות מתוך אוצר הזמן היהודי שנשא עיניו יום יום אל ציון, אל הר הקודש, אל ישראל וירושלים. הקמת המדינה איננה תוצאה של השואה, וגם איננה מיוזמתו ופעולתו המבורכת של הרצל, פינסקר או בלפור. אלו ואחרים אינם אלא חלק ממוליכי הלפיד במירוץ השליחים האדיר הזה שנקרא עם ישראל. הלב מלא הודיה לכל אלו שפעלו, כתבו, דחפו ומסרו נפשם למען הקמת המדינה, אך כשנחפש את שורשיה- לא נמצאם אלא בתנ"ך ובשאיפות והגיגי הלב והרוח של כל יהודי ויהודי זה אלפי בשנים.

כדי לענות על השאלה- מדוע אנחנו כאן, אנחנו חייבים להתכתב עם כל מה שהביא אותנו לכאן- החל מהתנ"ך, דרך חז"ל, חכמי ישראל לדורותיהם והוגי הציונות. היכולת להיות עם הצופן בחובו את סוד הזמן ומתהלך ברחבה באדמת המקום, עם חופשי בארצו, חופשי מעקת זרים, ובזכות כך יותר ויותר עם מלא אחריות בארצו, ומגלה את סוד הנצח לעולם- היא היכולת שתביא אותנו לממש את הייעוד ההיסטורי שלנו, ולסייע לאומות כולם למצוא את ייעודם עלי אדמות.