מהו העומר, מתי היו מקריבים אותו, מדוע יש צורך לספור ימים ושבועות מהעומר עד חג העצרת, חג השבועות. ומדוע בכלל הוא נקרא בשם המוזר הזה, שלכאורה אינו מלמד אותנו על מהותו אלא רק על כך שהוא מתקיים לאחר שבעה שבועות מזמן הקרבת העומר. נראה שאין לו שום מהות עצמית אלא כולו מקושר עם ספירת העומר, מדוע? העומר הייתה מנחה שהקריבו בני ישראל ביום כניסתם לארץ. לאחר פטירת משה רבנו עומד יהושוע וחוגג עם העם את חג הפסח, חג שלא נחגג מאז השנה השנית ליציאת מצרים. מדוע חג זה לא התקיים מאז ועד הכניסה לארץ? נראה שעקב הנהגת ה' את ישראל במדבר- לא היה צורך לעם ישראל לזכור את יציאת מצרים. היא הייתה מוחשית וזיכרונה פסע עימם יום יום במדבר. אך רגע לפני הכניסה לארץ, רגע לפני הצלילה אל חיים מדיניים נורמטיביים, בהם הנהגת ה' הופכת להיות נסתרת יותר, בהם ישנה אפשרות לצלול אל תוך החיים החומריים והפוליטיים שיש בקיום מדינה, ובפרט שרגע לפני הכניסה מתו כל הדור אשר היה בזמן יציאת מצרים- יש צורך להיזכר בהיסטוריה, ברגע היווצרותו של העם הזה, ביציאת מצרים. מיד אחרי הכניסה לארץ עם ישראל מניף את מנחת העומר, בטקס ציוני נלהב בו כל העם מביט בכהן הקוצר את השיבולים מהשדה ומניפם מעלה, תוך אמירה כי מרגע זה ייפסק המן ונתחיל לאכול לחם מתבואת הארץ, תוך עמלנו להוציאו מהאדמה. זהו רגע המעבר מהנהגה ניסית שהתרחשה במדבר, להנהגה טבעית המתרחשת בארץ ישראל. כת הבייתוסין בימי התנאים טענו, כנגד הפרושים, חכמי ישראל- כי זמן ספירת העומר מתחיל מיד אחרי שבת חול המועד פסח. בפשט הם נראים ממש צודקים, הרי כתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת...". אך חז"ל, הפרושים, קבעו כי "ממחרת השבת" הכוונה- ממחרת יום טוב ראשון של פסח. מהי עומק המחלוקת ביניהם? נראה כי המחלוקת היא- בין מה למה מהלך ספירת העומר מותח חוט מקשר. הבייתוסין טענו כי החיבור הוא בין שבת לבין שבועות, זמן מתן תורה. לעומתם הפרושים טענו כי החיבור הינו בין חג הפסח, יום צאתנו ממצרים, לבין חג השבועות, מדוע? חז"ל אומרים על השבת כי הינה יום שהוא "קביעא וקיימא", קרי- קיים מאז ומעולם, והקב"ה הוא זה המקיימה וקובע זמנה. זאת לעומת מועדי ישראל ש "ישראל דקדישנהו לזמנים", קרי- ישראל הם המקדשים את המועדים וקובעים מתי הם יופיעו ברצף הזמן של השנה, על פי הזמן בו הם מקדשים את זמן מולד הלבנה, ראש חודש, ובפרט ראש חודש ניסן ("החודש הזה לכם ראש חודשים..."). חג הפסח הינו החג הישראלי, הלאומי. עם ישראל הוא הקובע זמנו בכל שנה ושנה, והוא היום בו נהיינו לעם! הפרושים באים ואומרים כי החוט המקשר צריך לחבר בין אותו יום לאומי לבין חג השבועות, היום של התורה, של האמונה, של הדת. החיבור בין לאום לדת איננו מלאכותי אצל עם ישראל, הוא הכרח אונטולוגי של כל תפיסת האמונה בעם הזה. בשונה משאר אמונות העולם בהם הדת היא אכן דת- אוסף חוקים הבאים מאלוק כלשהוא, ואין לדת זו שום קשר אל לאום מסוים, אצל עם ישראל הדת מקושרת בכל אופייה אל ההיסטוריה של האנושות ובפרט של העם הזה. היהדות איננה דת אלא אוסף של תודעה ומעשים של משפחה, של שבט היסטורי המעביר מדור לדור את תבנית מהלכו ההיסטורי, עושר מחשבתו ועומק מעשיו. לכן גם חג השבועות נקרא כך. אין לו קיום עצמי אלא כולו מחובר אל זמן יציאתנו ממצרים אשר ממנו אנו סופרים 49 יום וביום ה 50 אנו מקבלים את התורה, תורה המקושרת באופן אימננטי לזמן ההיסטורי. לעומת הפרושים, באו הבייתוסין וטענו כי החוט המקשר אמור לחבר בין השבת לבין חג השבועות, ולא בין חג הפסח לחג השבועות. כפי שאמרנו- השבת הינה יצירה אלוקית המנותקת ומורמת מההיסטוריה האנושית. היא נוצרה טרום תחילת המהלך ההיסטורי של העולם. היא מופיעה בבריאת העולם, זמן שהוא מעל הזמן, זמן שהוא מהות ונשמת הזמן, זמן אלוקי. החיבור בין השבת לבין חג השבועות מייצר תודעה כי התורה הינה דבר שהוא מעל הזמן, מעל ההיסטוריה האנושית, ואין קשר בינה לבין הלאומיות, בינה לבין האירוע ההיסטורי של יציאת עם עבדים ממצרים, אימפריית אותה תקופה. בכך ניסו הבייתוסים לייצר בעם ישראל תודעה דתית, לייצר הדתה, כפי שהרבה דתות תופסות את האמונה באלוקים. אמונה המנותקת מחיי העולם, מחיי עם, מחיי היסטוריה אנושית, שבטית ומשפחתית. הנצרות היא דוגמא לדת שכזו, דת שקוראת בקול גדול אל אלוקי השמיים, ושוכחת את אלוקי הארץ. חג השבועות, יום מתן תורה, הוא חג ללא תאריך ספציפי. התורה לא מזכירה את התאריך שלו אלא אומרת שיש לספור 7 שבועות מפסח ואז להגיע לזמנו של החג. החיבור בין הלאומיות שלנו לדתיות שלנו (מתן תורה)- הוא חיבור שמשאיר אותנו אלפי שנים על בימת ההיסטוריה, בתוך סיפורי הציביליזציות של הלאומים ובתוך השיח הפילוסופי\אמוני שבמרחב הדתי וההגותי. ספירת העומר מספרת לנו כיצד לגעת בנצח- ע"י שייכות עמוקה אל היום יום, אל הסופי, אל המתפתח והמשתלם.
ואם אסון יהיה ולא נדע איך לנוע כעת, ואלפי הדלתות הפתוחות יהיו עבורנו רק בליל קולות רועש ומבלבל. ואם אסון יהיה, ומה שחשבנו שיצלח- יכמוש לעת ערב, ויצלול, ויבול, וניבש. ואם אסון יהיה, וניוותר לבדנו, והשביל שומם, והבית אפל, וקולות המשחקים הנשמעים מעבר לרחוב, יהדהדו בדידותנו. ואם אסון יהיה, והזוהר שבליבנו יעומעם, והספק יכרסם ויאמר- שמא רק גוש בשר אנחנו, בשר ותו לא. ואם אסון יהיה, ואשר יגורנו יבוא, והאחר שלידי יתגלה כאויב. ואם אסון יהיה, ויבגדו בנו, ואת אשר ייחלנו לחוש עם חברים- לא נצליח לחוש אף לא עם בן הזוג. ואם אסון יהיה, והכוח לשאת ראש מעל המים- ייחלש, והנפש בייאושה תצייר לעצמה מיטת אפיריון נצחית, עשויה רגבים רגבים. ואם אסון יהיה, ויציבות הבית, והכסף, והמשפחה, והחברים, והזוגיות, וההורות, והגוף- יתחילו ללחשש לחישות דעיכה. ואם אסון יהיה, ואותה אמונה שמעל טעם ודעת, אותה האמונה שיש בה מהנוחם, והגבורה, והתקווה, והמטרה, והערך, והיופי- אותה אמונה תרכין ראשה ותלך לשוטט בשדות ריקים. ואם אסון יהיה... ...ונתת נפש תחת נפש, נפש דמסירות אל מול נפש הגוועת. ונתת נפש, ונטלת נפש ההומה בך- לעשותה מדרך כף רגל לנפש אחרת, הזקוקה למדרך, טרם תימוט. ונתת נפש תחת נפש, מבחירה, לא כרמוס, לא כזועק: 'אהבו אותי'. ונתת נפשך, ויצאת מנפשך, ושכחת לרגע שאתה אתה, וראית את האחר ורחב לבבך, ולא שמת לב לכך, ושכחת, ונזכרת בך, ובחרת, להביט חוצה, והושטת, ושכחת עצמך, ונזכרת שוב שהנה נפש האחר כעת עומדת למוט, ואצת, ורצת, ואחזת, ושכחת את עצמך, ושוב נזכרת, ובחרת!
אל מול פי החירות יצאנו לשוטט. עשבים חרקו שן, הציצו מתוך האדמה החרבה. גם אנחנו הרמנו ראש, חשופים לשמש הצורבת, מחכים למצוא הפתח. אל מול פי החירות עמדנו נכלמים, מייחלים לנס, למגע, לקירבה דנשיקין. פה אל פה לדבר, לשוח. ימים של ערפל, של פתחים מוכי גורל, מזוגגי עיניים, מעורטלי ישות, נבולים. ימים של צימאון, של חורב וסיני ולוחות וברית ושקט מופתי, צלול, שקט שלפני הסערה. אל מול פי החירות הטינו אוזנינו דרך הפתח הצר כסדק, הטינו אוזנינו אל שמעבר. השקט הצורם שבכאן נבלע ברעש דשם, בקול המולת שדי בדברו, כקול שאון גלים, כקול חיים. ציפור התעופפה לה דרך הסדק, גם עקרב חגג את זעירותו. ולנו לא הייתה כפית קסמים קטנה, וגופנו עב, ומגושם, ולא חודר היה דרך הסדק הצר, ואין הסדק חודר בו. קראנו למאהבנו לעזרה, ולא ידענו היכן הם, האם בצד זה או בשמעבר, מעבר לסדק. אל מול פי החירות נשענו על חומת האבן הישנה, טמנו ראשנו בין כפות ידינו. לא חרחרנו ריב עם זאת החומה, אין הריבים מדרכי החירות. לרגע קט צנח ענף זעיר לידינו. ברגע הבא כבר השלחנו בו את האש והשחלנו את זה הענף דרך הסדק הצר. הלהבה האירה לרגע את שמעבר, לרגע ראינו את אשר כמה אליו ליבנו, לרגע ראינו ובזה התנחמנו, והסכמנו להמתין אל מול פי החירות, ועד אז לדבר, ולהגיד, ולשוח. לא לצעוק. אין הצעקה בדרכי החירות. מהרה יבוא יום.
לא ימוש הזרע מן הזורע, כי זרעו הוא, כי תוכו הוא. כי בו טמון ה D.N.A הייחודי לו, כי בו טמון סיפור ארוך, עמוק מני ים. סיפורים שזורים בנו, ארוגים אל סבכי פעולותינו, אל יד מושטת לכיכר לחם בחנות שבקצה רחוב בצלאל, אל רגל פוסעת על כביש כורכר קלוף לאור שקיעה, אל יד אוחזת ספר ומעיינת בדפיו, אל אצבע מגרדת חוטם בוער, אל פה לוחש תפילה ואז בולע באבחת ביס קורוסון חם. אל כל אלו משתרגים הסיפורים, מפעפעים סיפורי דורות, אלפי שנות אנושות, אין סוף בחירות זעירות שעצבו את אבא שלי, וסבא, ואביו, ואב אביו וכן הלאה, ועוד, ועוד. לאן כל זה מוביל? נראה שאלי. אלי ועוד למיליוני שכמותי החיים בכאן, בזה העולם, בעכשיו של 2021. והם, דורות עבר, רוכבים עלי, ואני- עליהם. הם רוכבים עלי, שבלי רגליי, וגופי, וחומריותי- קיומם לא היה קיום דעולם הזה. עולם האידאות והנשמות לא מספק את האל היהודי, בורא השמיים והארץ, מוציא עמו מיד צר. ואני רוכב עליהם, שבלעדיהם אין לי מעמד של רוח, ולא אישיות של אמת, ולא קרטוב של עומק, ולא הוד וגעגוע, ולא חכמה של התמדה, ולא תכלית ולא תקווה. והנני גוף, חומר, קרוץ מאין ועפר, ואל עפר אשוב. וביחד- הננו הולכים. שלובי מבט, דבקי עיניים בוערות למפגש ושינוי. הולכים ביחד, לא משים זה מזה, לא מוותרים על זורע, וזרע שזורע זרעיו, וזרעיו שמזריעים אדמה טובה, ובה זרעים נזרעים וזורעים, נולדים ונזרעים וזורעים, ושוב ושוב, ועד עולם.