קשר אינטימי- על היכולת להביע צורך, להראות פגיעות ולבקש קירבה
yochai.zxc • January 13, 2020
הצגת מקרה
הוא גבר בן 38, מוצלח, חכם, כשרוני. אך בפנים- חש ריק, עצוב, מיואש מהאפשרות לשנות את חייו.
השיח בינינו באחת הפגישות מביא אותנו אל שני דימויים שקשורים לסגנון יצירת הקשרים שלו עם בני אדם, ובפרט עם אשתו: כלי זכוכית גדול שמתמלא במים עוד ועוד. והתנפצות של הכלי הזה כאשר כל המים והזכוכית מתנפצים לכל עבר. אני מניח שתי כיסאות לידו ומזמין אותנו להיות הדימויים הללו, להיכנס אל האיכויות הללו שבתוכו, שמניעות את חייו אל שוב ושוב אל שוקת שבורה.
מתוך העבודה הפסיכו דרמטית הזאת, מתוך השימוש בדימויים ובמשחק של דמות פנימית, עולה הסיפור של חייו:
מילדות הוא לא הרגיש שיש בו משהו מיוחד, משהו מסקרן. נמנע הרבה מלהראות פגיעות, וכשלא הצליח יותר- שבר את הכלים. שקט. שקט. שקט. התפרצות זעם. בגיל 18 יצא מהבית ואז החל להשתמש בכלי הזכוכית הזה כדי להרגיש אהוב ורצוי בחברה. החל לתת לאחרים, להיות אוזן קשבת, לתמוך, לעזור. האחרים לא היו זקוקים בכלל לגשת ולבקש ממנו שיכיל את המים שבתוכם, הוא זיהה לבד את הצורך וישר נתן מענה. אך הוא לא הוריק אל האחרים ממימיו הלא מסקרנים ולא מעניינים. עם הזמן פיתח גם פרסונה מקצועית מעניינת שגם היא היוותה שכבת הגנה מפני העול, ומסיכה לעטות על מנת לקבל אהבה והערכה.
אך יצירת קשרים אינטימיים לא הייתה מנת חלקו אף פעם בחייו. האפשרות להביא את עצמו ממקום שמייצר קירבה עמוקה- איננה זמינה לו. כשהוא יביא את עצמו, זה יהיה אחרי שהכלי לא יכול יותר להכיל את המים, אחרי שהנפש כבר לא מסוגלת להכיל את היותה לא נראית לאחרים עמוק פנימה. הפיצוץ של הכלי יביא איתו הרבה כעס, ביקורתיות. בזוגיות- הוא נהפך להיות אבא והיא ילדה. אך זה לא עובד באמת. היא לרגע תראה אותו, תנסה להקשיב לצרכיו, אך זה לא מחזיק מים. לא נשאר, לא מספק את הצורך לאינטימיות וקירבה.
הוא שואל אותי כיצד אפשרי להביא את הצורך שלו לקשר, הצורך לחוש אהוב, נראה. אנחנו מדברים על הבאת הצורך עוד טרם הקושי של הכלי להכיל. על הבאת הפגיעות, החולשה ובעיקר הבקשה מהאחר, ובפרט מאשתו- לקבל אהבה. לא דרישה, לא כעס, לא ילד פגוע ששותק ומחכה שהאחר יחזר אחריו- אלא אדם בוגר שמסכים להראות את חולשתו, את צרכיו ואת פגיעותו, ולהגישם אל האחר.
הוא מתקשה לתת אמון בכך שהאחר יחבק אותו ברגעים אלו. השאלה האם הוא ראוי להערכה, האם יש בו משהו שיכול לסקרן את האחר, האם בכלל אשתו מסוגלת להרים אליו את עיניה ולהביט אל תוך עיניו הצמאות- מנקרת בליבו.
אני מבקש ממנו דימוי נוסף, דימוי שהוא היה רוצה להפנימו, דימוי שיכול להניע מחדש את במים בנהר של חייו. הוא מזמין כיסא שלישי, עליו מתיישבת דמות שהוא כמעט ולא מכיר, דמות של שתי כוסות שמערות מים זו אל זו. נותר לנו כעת להעמיק את ההבנה של הדמות הזו, האיכות הנפשית הזו, ולהתחיל לתרגל אותה ביום יום. לתרגל ולשוב לכאן, אל הפגישות בינינו, כדי לדייקה עוד ועוד, וכדי למצוא כוח לעבור דרך הפחדים שמונעים ממנו לתת אמון בעצמו ובזכאותו לאהבה והוקרה אמיתית, להוקרה על עצם קיומו.
התמודדות של נער עם תופעת הבריונות החברתית באמצעות כלים מעולם הפסיכודרמה
מהו העומר, מתי היו מקריבים אותו, מדוע יש צורך לספור ימים ושבועות מהעומר עד חג העצרת, חג השבועות. ומדוע בכלל הוא נקרא בשם המוזר הזה, שלכאורה אינו מלמד אותנו על מהותו אלא רק על כך שהוא מתקיים לאחר שבעה שבועות מזמן הקרבת העומר. נראה שאין לו שום מהות עצמית אלא כולו מקושר עם ספירת העומר, מדוע? העומר הייתה מנחה שהקריבו בני ישראל ביום כניסתם לארץ. לאחר פטירת משה רבנו עומד יהושוע וחוגג עם העם את חג הפסח, חג שלא נחגג מאז השנה השנית ליציאת מצרים. מדוע חג זה לא התקיים מאז ועד הכניסה לארץ? נראה שעקב הנהגת ה' את ישראל במדבר- לא היה צורך לעם ישראל לזכור את יציאת מצרים. היא הייתה מוחשית וזיכרונה פסע עימם יום יום במדבר. אך רגע לפני הכניסה לארץ, רגע לפני הצלילה אל חיים מדיניים נורמטיביים, בהם הנהגת ה' הופכת להיות נסתרת יותר, בהם ישנה אפשרות לצלול אל תוך החיים החומריים והפוליטיים שיש בקיום מדינה, ובפרט שרגע לפני הכניסה מתו כל הדור אשר היה בזמן יציאת מצרים- יש צורך להיזכר בהיסטוריה, ברגע היווצרותו של העם הזה, ביציאת מצרים. מיד אחרי הכניסה לארץ עם ישראל מניף את מנחת העומר, בטקס ציוני נלהב בו כל העם מביט בכהן הקוצר את השיבולים מהשדה ומניפם מעלה, תוך אמירה כי מרגע זה ייפסק המן ונתחיל לאכול לחם מתבואת הארץ, תוך עמלנו להוציאו מהאדמה. זהו רגע המעבר מהנהגה ניסית שהתרחשה במדבר, להנהגה טבעית המתרחשת בארץ ישראל. כת הבייתוסין בימי התנאים טענו, כנגד הפרושים, חכמי ישראל- כי זמן ספירת העומר מתחיל מיד אחרי שבת חול המועד פסח. בפשט הם נראים ממש צודקים, הרי כתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת...". אך חז"ל, הפרושים, קבעו כי "ממחרת השבת" הכוונה- ממחרת יום טוב ראשון של פסח. מהי עומק המחלוקת ביניהם? נראה כי המחלוקת היא- בין מה למה מהלך ספירת העומר מותח חוט מקשר. הבייתוסין טענו כי החיבור הוא בין שבת לבין שבועות, זמן מתן תורה. לעומתם הפרושים טענו כי החיבור הינו בין חג הפסח, יום צאתנו ממצרים, לבין חג השבועות, מדוע? חז"ל אומרים על השבת כי הינה יום שהוא "קביעא וקיימא", קרי- קיים מאז ומעולם, והקב"ה הוא זה המקיימה וקובע זמנה. זאת לעומת מועדי ישראל ש "ישראל דקדישנהו לזמנים", קרי- ישראל הם המקדשים את המועדים וקובעים מתי הם יופיעו ברצף הזמן של השנה, על פי הזמן בו הם מקדשים את זמן מולד הלבנה, ראש חודש, ובפרט ראש חודש ניסן ("החודש הזה לכם ראש חודשים..."). חג הפסח הינו החג הישראלי, הלאומי. עם ישראל הוא הקובע זמנו בכל שנה ושנה, והוא היום בו נהיינו לעם! הפרושים באים ואומרים כי החוט המקשר צריך לחבר בין אותו יום לאומי לבין חג השבועות, היום של התורה, של האמונה, של הדת. החיבור בין לאום לדת איננו מלאכותי אצל עם ישראל, הוא הכרח אונטולוגי של כל תפיסת האמונה בעם הזה. בשונה משאר אמונות העולם בהם הדת היא אכן דת- אוסף חוקים הבאים מאלוק כלשהוא, ואין לדת זו שום קשר אל לאום מסוים, אצל עם ישראל הדת מקושרת בכל אופייה אל ההיסטוריה של האנושות ובפרט של העם הזה. היהדות איננה דת אלא אוסף של תודעה ומעשים של משפחה, של שבט היסטורי המעביר מדור לדור את תבנית מהלכו ההיסטורי, עושר מחשבתו ועומק מעשיו. לכן גם חג השבועות נקרא כך. אין לו קיום עצמי אלא כולו מחובר אל זמן יציאתנו ממצרים אשר ממנו אנו סופרים 49 יום וביום ה 50 אנו מקבלים את התורה, תורה המקושרת באופן אימננטי לזמן ההיסטורי. לעומת הפרושים, באו הבייתוסין וטענו כי החוט המקשר אמור לחבר בין השבת לבין חג השבועות, ולא בין חג הפסח לחג השבועות. כפי שאמרנו- השבת הינה יצירה אלוקית המנותקת ומורמת מההיסטוריה האנושית. היא נוצרה טרום תחילת המהלך ההיסטורי של העולם. היא מופיעה בבריאת העולם, זמן שהוא מעל הזמן, זמן שהוא מהות ונשמת הזמן, זמן אלוקי. החיבור בין השבת לבין חג השבועות מייצר תודעה כי התורה הינה דבר שהוא מעל הזמן, מעל ההיסטוריה האנושית, ואין קשר בינה לבין הלאומיות, בינה לבין האירוע ההיסטורי של יציאת עם עבדים ממצרים, אימפריית אותה תקופה. בכך ניסו הבייתוסים לייצר בעם ישראל תודעה דתית, לייצר הדתה, כפי שהרבה דתות תופסות את האמונה באלוקים. אמונה המנותקת מחיי העולם, מחיי עם, מחיי היסטוריה אנושית, שבטית ומשפחתית. הנצרות היא דוגמא לדת שכזו, דת שקוראת בקול גדול אל אלוקי השמיים, ושוכחת את אלוקי הארץ. חג השבועות, יום מתן תורה, הוא חג ללא תאריך ספציפי. התורה לא מזכירה את התאריך שלו אלא אומרת שיש לספור 7 שבועות מפסח ואז להגיע לזמנו של החג. החיבור בין הלאומיות שלנו לדתיות שלנו (מתן תורה)- הוא חיבור שמשאיר אותנו אלפי שנים על בימת ההיסטוריה, בתוך סיפורי הציביליזציות של הלאומים ובתוך השיח הפילוסופי\אמוני שבמרחב הדתי וההגותי. ספירת העומר מספרת לנו כיצד לגעת בנצח- ע"י שייכות עמוקה אל היום יום, אל הסופי, אל המתפתח והמשתלם.
תיקון עולם באמצעות התערבבות באומות העולם ושליטה בכלכלה העולמית, או שמא באמצעות ריכוז ישראל בארצו והעמקה בתורה ומשם לצאת כאור לגויים
